ילדים-הורים בחופש: מעורבות ועצמאות

"הקשר בין הורים למתבגרים לא מתחיל כשהם ליד הדלת עם התיק על הגב. בשלב הזה הם כבר לא מקשיבים", מזכיר ומייעץ מנכ"ל 'תימורה'.

שמעון כהן , ט"ו באב תשע"ז

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: נתי שוחט. פלאש 90



טוען....

חלקו השני של החופש הגדול מתאפיין בלא מעט עצמאות אצל בני הנוער שיוצאים לא רק למחנות של תנועות הנוער אלא גם לטיולים ארוכים עצמאיים או בקבוצות קטנות, וההורים שנותרים בבית כוססים ציפרניים בדאגה.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אריאל סוקולוף, מנכ"ל עמותת 'תימורה', על ההתמודדות ההורית בין רצון להוכיח אחריות ומעורבות לבין הרצון לאפשר עצמאות בונה.

"חשוב לזכור שקשר עם מתבגרים לא מתחיל ונגמר על הדלת", פותח סוקולוף ואומר בהתייחסו לרגעים הללו שבהם הבן או הבת עומדים לצאת למסע לא ברור עם חברים לא ברורים ואל יעד לא ברור... "אנחנו חושבים שאפשר לתקשר איתם כשהתיק על הגב והיד על הידית ואז מופיע נאום ההורה המודאג או המטיף. זו לא הדרך ברגע הזה. כל הורה מרגיש את זה. הדיבור שאנחנו מייצרים עם הילדים שלנו מתחיל מהיומיום הרגוע ולא בנקודות השיא והמשבר שלו. לכן תיחזוק נכון של השיח הזה הוא המפתח לפתרון בעיות שנמצאות בקצה".

בשיחה עמו מציע סוקולוף להורים להזמין שיחה מתוכננת עם הבן או הבת על מה שבעיניהם נראה כסכנה, אך לעשות זאת באווירה רגוע ובשלב מוקדם הרבה יותר. לזאת הוא מוסיף ומעיר כי נכון להורים להתוודא לנתוני האמת של הסכנות השונות על מנת שהדברים יתקבלו אצל בני הנוער ככאלה שנאמרים מפי מי שמכירים את הנתונים ומחוברים למציאות, ולא ככאלה שנאמרים מפי הורים מבוהלים ואחוזי פאניקה לעיתים מנותקת מהמתרחש באמת.

"לפעמים חושבים ששיח מוזמן מראש הוא מעושה ולא אותנטי, אבל ההיפך הוא הנכון. הניסיון מלמד כשפונים ושואלים את הילד מתי יהיה לו נוח לדבר על דבר כזה או אחר זה התהליך הנכון כדי לייצר שיח", הוא אומר ומוסיף: "הניסיון מראה שרוב הילדים והנערים רוצה וחשוב לו לשמוע מה להורים יש להגיד. לא תמיד זה מתבטא בעשייה המיידית שלהם, אבל זה נלקח בחשבון, לפעמים צריך לחזור על זה שוב ולפעמים הם עושים את ההיפך כדי לבדוק את רצינות ההורים אבל ל-80-90 אחוזים מהנוער חשוב להשמיע להם מה אנחנו חושבים. בסופו של יום יש ערך לתקליט השבור שמזהיר שוב ושוב, בעיקר כשיש לדברים אחיזה במציאות, כלומר שאנחנו מבצעים את מה שאנחנו מטיפים לו".

באשר להכנה הנכונה לשיחה עם הילד או עם הילדה הוא אומר כי בראש ובראשונה "חשוב להציף את השאלות ברמת ההורים. יהיה מאוד חשוב לכל הורה שרוצה לדבר על כך שיעשה סיבוב אצל עצמו. שההורים ישבו יחד ברוגע וידברו ביניהם מה הם חושבים על סמים, מיניות וכו', שישלימו חסכים בידע ויקבלו תמונה שלמה ומסודרת ולא ייגשו לסוגיות מתוך פערים בינדוריים וחוסר ידע". כשהוא פורט את הדברים הוא מציין כי חשוב "לדעת לאילו סמים הילדים חשופים, לדעת שלא תמיד מגיעים לחומרים המסוכנים ביותר, להבין על מה מדובר ואיך החומרים הללו מגיעים לילדים. כשמקבלים ידע מגובש יותר זה נשמע גם בעיני הילדים כמשהו ממי שמודע לעניין ולא כזה שהגיע כעת מהירח. ההורים מתקבלים כמי שמבינים על מה הם מדברים".

ושוב מדגיש סוקולוף כי השיח ההדדי אינו יכול להתבסס על הרגע האחרון: "כשיושבים במזגן כולנו חכמים גדולים. הקושי הוא כשיש מעורבות רגשית ופרצי זעם. יש להוציא מהלקסיקון את המונח 'להכות על הברזל כשעודו חם'. אנחנו מכים דווקא כשהוא קר. לא פותחים בשיח מטיף כשהילד ליד הדלת. מה שלא הספקת כהורה להגיד לו לפני כן כנראה לא יעזור בשלב הזה. המקסימום שתוכל הוא לאחל לו בהצלחה ולבקש שיהיה בקשר...".

"כך גם כשילד חוזר הביתה. כשהוא חוזר הביתה ילד צריך לחוות חזרה לחוף מבטחים. לא לשטוף אותו מיד כשהוא מגיע, אלא לקבל אותו בצורה מלאה ורק כשהכול נרגע לדבר על מה שהיה ולדבר על כך. בסופו של יום הילדים רוצים להיות בקרבתנו וחשוב להם לשמוע מה יש לנו לומר ואסור לפספס את ההזדמנות הזו בגלל סערת רגשות".

עצה נוספת שמשיא סוקולוף להורים היא "לזכור כלל שאנחנו נופלים בו – הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאם אתן לילד תחושה שאני יכול להבין את הרעיון שמאחורי מה שהוא עשה זה ייתן לגיטימציה למעשה, כאילו אני מקבל את מה שהוא עשה. הנערים והנערות בגיל ההתבגרות רוצים להיות מובנים, רוצים שנהיה מעורים בעולם שלהם. אני יכול להבין את הילד ולהבין את הצורך שלו ברגע מסוים לעשות ההיפך ממה שאמרתי לו, אבל זה לא אומר שאני מסכים עם המעשה. דיבור מהסוג הזה מקנה לו את התחושה שאני אתו, שאנחנו לא רואים בהתנהגות שלהם משהו משונה. גם אנחנו כשהיינו נערים נהגנו בצורה שנראתה לנו רציונאלית אבל נראתה לאחרים כמשונה. ההבנה נותנת תחושה של קשר ומתוך כך נוכל להגיע אל עולמו הפנימי, ולאחר מכן להתחיל ולחולל שינוי. צריך להבין את הרצף הלוגי של ילד גם אם הוא היכה מישהו, ועם זאת לומר לו שהדבר לא מקובל. כך אני מתקרב לעולמו הפנימי והוא יהיה מוכן להשתנות".

לדבריו מדובר בתהליך הכולל כמה שלבים – "להיות עם הילד, לא להכות בברזל כשהוא חם, לא לפרק את כל החרדות שלנו עליהם, להבין במה מדובר בכל תחום, לגשת בצורה מסודרת ולקבוע איתו שיחה על נושא כזה וכזה כשמתאים לו וכשהוא פתוח ומסוגל ונוח לו לדבר, ולעשות זאת מתוך מקום של דאגה ואכפתיות וכך טיפה אחר טיפה נוכל להטמיע הליך של מחשבות וערכים".