בשבע מהדורה דיגיטלית

עולה עולה

שלמה נאמן טיפס במהירות בסולם התפקידים הציבוריים, אבל ניצחונו בהתמודדות על ראשות מועצת גוש עציון הפתיע אפילו אותו

רבקי גולדפינגר , כ"ה באב תשע"ז

"אתה מבין שמדובר בחבל ארץ בעל חשיבות ויודע איזו אחריות אדירה מוטלת על הכתפיים שלך". נאמן
"אתה מבין שמדובר בחבל ארץ בעל חשיבות ויודע איזו אחריות אדירה מוטלת על הכתפיים שלך". נאמן
צילום: גרשון אלינסון

דומה שלא רבים ראשי המועצות בישראל שיכולים לדבר במילים כל כך אישיות על חבל הארץ שעליו הופקדו כמו שלמה נאמן, ראש מועצת גוש עציון החדש.

"בער בי להחזיר לגוש את כל מה שקיבלתי ממנו", הוא מתאר את ההתרגשות שאחזה בו כשנודע לו כי באופן בלתי צפוי הוא נבחר לתפקיד. "הגעתי לגוש עציון כעולה חדש. השבת הראשונה ששמרתי הייתה כאן, הפסח הראשון שלא אכלתי חמץ היה כאן. פה למדתי בישיבת ההסדר, כאן נולדו וגדלו ילדיי, כאן קברתי חברים קרובים, הכול פה. אני, שהייתי ילד רוסי שבקושי ידע את משמעות העובדה שהוא יהודי, יושב על כיסא ראש המועצה".

יום הבחירות לראשות המועצה האזורית גוש עציון, לפני כחצי שנה, היה יום מתוח במיוחד בשביל המתמודד שלמה נאמן. מסע הבחירות שלו היה קצר ומפתיע. הוא נחשב למועמד אנונימי בשביל רוב תושבי הגוש וסיכוייו לנצח נראו קלושים. התמודדותו מול דמות מוכרת שכבר שימשה בתפקיד נראתה בתחילה כניסיון חסר תוחלת. אך בשעות הערב של אותו היום החלו להגיע השמועות על מרוץ צמוד. נאמן ופעיליו התכנסו במטה, ואז הגיעה הבשורה המפתיעה שנאמן גרף 46 אחוזים מקולות הבוחרים. נגד כל הסיכויים הוא כבש כבר בסיבוב הראשון את תפקיד ראש המועצה האזורית גוש עציון.

"בערך בשעה עשר בלילה הגיעו לאוזניי תוצאות הבחירות", הוא משחזר כעת, "הייתה חגיגה עם כל הפעילים והחברים עד אחת בלילה. למחרת בבוקר טבלתי ועליתי להר הבית. משם הגעתי למועצה והתיישבתי על כיסא ראש המועצה".

מה מרגישים ברגע כזה?

"אוהו, פחד אלוקים. מדובר בגוש עציון. פה אברהם אבינו חלף כשלקח את יצחק לעקידה, פה נעקדו 221 מגיני הגוש וירושלים בתש"ח, כאן קמה לתחייה ההתיישבות היהודית. אתה מבין שמדובר בחבל ארץ בעל חשיבות היסטורית ולאומית ויודע איזו אחריות אדירה מוטלת על הכתפיים שלך", הוא משתף.

הפכת מיועץ בכיר לשר אלקין לראש מועצה אזורית, קפיצה גדולה מאוד באחריות ובסמכות. איך עושים את זה?

"בלשכת השר הייתי אחראי על שורת פרויקטים ברמה הלאומית שבוודאי לא היו פחות מהמועצה. גם יצא לי במהלך חיי לנהל מערכות יותר גדולות ממועצה אזורית. החידוש העיקרי הוא שכל האחריות מוטלת עליי. אין מעליי שר, אין מעליי בוס. בעצם אני אחראי על מה שקורה ברשות ואני אחראי בפני בוחריי. זה באמת החידוש, ואני מקווה שהתכונות שיש לי יאפשרו לי לממש את האחריות הזאת".

התוכנית שלו, הוא מגלה, היא קדנציה של עשור לפחות. מאז יום בחירתו, מספר נאמן, הוא לא הפסיק לעבוד. "תמיד עבדתי קשה, אבל זאת עבודה אינטנסיבית במיוחד ועם אחריות אדירה. 24 אלף תושבים, 22 יישובים בגוונים שונים: חילונים, חרדים, בעלי תשובה, הקיבוץ הדתי, סרוגים. כולם כאן, הכול מכול כול. מאוד מגוון".

זה היתרון, ואולי זה גם האתגר?

"זאת משימה לחיות יחד. כל עם ישראל צריך לראות את יהודה ושומרון כבית שלו. לכן בוודאי שזה לא חיסרון. מאז שהייתי מחנך, התפקיד שלי התחלף מלחנך את היהודים איך להיות יהודים, לבנייה וחיזוק הבית למען כל יהודי באשר הוא".

מהן התובנות שלך מהפרשה שנקשרה בשמו של דוידי פרל, קודמך לתפקיד?

"אני לא עוסק בזה, וגם ברמת היצר לא מעניין אותי מה קרה בחדר הזה לפניי. אותי מעניין להתקדם מקצועית. מה שמדברים אנשים - הם מדברים. אני לא רוצה שידברו עליי ולא מדבר על אחרים. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. נפגשנו בעבר, ערכנו חפיפה וגם היום אנחנו מדי פעם נפגשים ומדברים על ענייני העבודה. באמת לא מעניין אותי מה קרה שם".

המשימה: תכנון בנייה

יעד מרכזי שהציב נאמן עוד במהלך מסע הבחירות נוגע לנושא כאוב ורגיש בקרב תושבי הגוש, והוא קידום והאצת הבנייה באזור. במרכז חדרו מוצב לוח גדול מימדים ובו רשימה מפורטת של מעקב אחר התב"ע ביישובים השונים. "את רואה, כאן בלוח מפורט יישוב יישוב. כשנכנסתי לתפקיד לא מצאתי פה כלום. יש יחידות דיור שאושרו עוד בתקופת יצחק שמיר ורק לאחרונה נבנו. אלו תהליכים שלוקחים זמן, אבל בעזרת השם עוד השנה נתחיל בבנייה של מאות יחידות דיור".

אתה איש בשורה בעניין?

"לא הכול תלוי בי, אבל אני עובד על זה. הצבתי את הבנייה כיעד. צריך להבין שהבעיה כפולה. מצד אחד צריך אישורים והחלטת מוסדות המדינה לאפשר לנו לבנות, ומצד שני, מכיוון שהמדינה לא נותנת לנו לבנות לפי המצב בשוק אלא לפי סיבות שלא קשורות בנו, נוצרה מציאות שלא הושקע מספיק בתכנון. לבנות שכונה זה תהליך שיכול לקחת שנים, ובדרך המועצה צריכה להשקיע ים כסף. ואם אין שליטה על הביצוע, אז באיזשהו שלב כראש מועצה אתה שואל את עצמך 'בשביל מה נשקיע כסף כדי לשים תוכנית במגירה?'. וכשמגיעה מציאות שכבר אפשר לבנות - אין יחידות דיור מתוכננות ומאושרות. לכן החלטתי להשקיע בתהליכים של תכנון בנייה".

תוך כדי דיבור, נאמן קם מכיסאו ומצביע בגאווה על הלוח. "תסתכלי, מסומנות כאן בשלבים שונים של תכנון כ‑12,000 יחידות דיור בכל רחבי הגוש. אני לא יודע כמה אישורים אקבל בסוף, אבל ככה נתחיל לבנות. זה יום ולילה של עבודה סביב השעון, המון השקעה, ריצות במסדרונות משרדי הממשלה, משאבים, חיפוש פתרונות לבעיות שצצות כל הזמן. זה לא לוותר ולא להרים ידיים. אני אתן סתם דוגמה", הוא אומר ומתיישב במקומו. "תב"ע של 1,026 יחידות דיור בהר גילה תקועה כבר המון זמן. זה כמעט שילוש של היישוב. הבעיה היא שדרך הגישה ליישוב לא מוסדרת, ובמצב הזה אי אפשר לתכנן את הדירות האלו. כך שמה שתוקע אותנו זה לא בג"ץ ולא השמאלנים, אלא החוק היבש. אז ניגשים למפה ומחפשים מוצא לפלונטר. מוצאים דרך שאפשר יהיה להכשיר, שחלקה בתחום המועצה שלנו וחלקה בירושלים. רק אחרי שהיא תהיה רשומה סטטוטורית כמו שצריך אפשר יהיה לקבל הרשאה לתכנון יחידות הדיור. זה לוקח זמן, משאבים, אנרגיה, ורק אז אפשר לצאת לתכנון, שגם הוא תהליך מורכב, אבל בסוף תהיה שכונה חדשה בהר גילה", הוא פוסק בנחרצות.

אי אפשר לא לשים לב למיגון הכבד בצומת הגוש. האם זאת הדרך להתמודד עם הטרור שהכה באזור הזה?

"לדעתי לא. אני מדבר על זה עם הצבא. אני חושב שצומת הגוש צריך להיות צומת מזמין ויפה. מי שצריך לגדר אותו ברשתות ובטון זה הצד המאיים ולא הצד המאוים, אבל בסוף הצבא צריך לתת את מבחן התוצאה וזה לא נכון שאני אומר לצבא מה לעשות. אני מאמין שצריך יותר תקיפות וגם לאפשר בהתיישבות מרחב חיים שלא מוגבל על ידי אמצעי ביטחון. אנחנו בשיח מתמיד על כך עם הצבא".

"אמא, אני לא אוכל חזיר"

שלמה נאמן (44), נשוי לשלומית ואב לחמישה, נולד בבירוביג'ן שבברית המועצות למשפחה של שני ילדים. "גדלתי באזור שהיה אוטונומיה של יהודים, שסטלין הקים בשנת 1934. חוץ משלט בכניסה למקום שנכתב ביידיש, לא היה שום סממן יהודי באזור. מדינה חילונית, אזור חילוני. כולנו היינו ממש מנותקים מהיהדות. ההורים שלי לא ידעו איפה זה ישראל, מה זה יום כיפור". הוא למד בבית ספר ציבורי. "היינו חמישה יהודים בכיתה. לא היה בית ספר יהודי, לא בית כנסת פעיל, אין תפילין, אין מזוזה, אין אוכל כשר. לא ידענו כלום על היהדות".

נאמן הילד ידע שהוא יהודי ואט אט חקר את משמעות העניין. "אני נולדתי לתוך מציאות נוכרית וחיפשתי תשובות". בכיתה ד' הלך במסגרת בית הספר להפגנה נגד מדינת ישראל ופעילותה בלבנון. "הפגנה בכיכר עם שלטים נגד ישראל. שם שמעתי בפעם הראשונה על קיומה של מדינה ליהודים". בעקבות כך החלה מנקרת במוחו השאלה מדוע כיהודי הוא לא חי במדינת היהודים, שאלה שנותרה בינתיים בלי מענה. בגיל 13 הודיע לאמו שמאותו היום הוא לא אוכל חזיר. "למה? כי שמעתי שיהודים לא אוכלים חזיר. ככה. לא יודע למה" .

באחד הימים נכנס לביתו והכריז: "אבא ואמא, אנחנו עולים לישראל". "אמרתי להם: יש לנו מדינה משלנו ואין לנו מה לחפש כאן. אני זוכר כמו היום את אמא עונה לי: 'אבל כאן יש לנו דירה'. עניתי לה שאני מעדיף דירה שכורה בבית משלנו מאשר דירה שלנו בבית שכור".

הוא אומנם היה נער צעיר בן 16, אך היה נחוש למדי שהגיעה העת לעלות ארצה. באותה שנה, 1989, נערך מפקד אוכלוסין בברית המועצות. "הגיע הביתה פוקד עם שאלונים. הייתי לבד בבית. הוא התיישב והתחיל לשאול פרטים, שנת לידה, לאום, שפת אם. עניתי: 'עברית'. אפילו לא ידעתי את המילה עברית, עניתי ברוסית: 'השפה היהודית העתיקה'. הוא פתח זוג עיניים ושאל: 'אתה יודע לדבר עברית?'. עניתי לו: 'אף מילה. זה שאני לא יודע עברית - האשמה בכם, אבל זאת שפת האם שלי'. הוא התעצבן, זרק את הטפסים והלך. הרגשתי שהאמת חייבת להיאמר". עברית למד ולימד במחתרת. "קיבלתי בדרך לא דרך ספר ללימוד עברית. הייתי לומד בעצמי בלילה וביום מלמד קבוצה של 30 יהודים".

כשמלאו לנאמן 17 קיבלה המשפחה אישורי עלייה והם עלו ארצה. "עלינו סבא וסבתא יחד עם אבא ואמא, אחותי ואני". בני המשפחה הגיעו היישר לדירה קטנה בשכונת גבעת מרדכי בירושלים. "גרנו כולנו בדירה אחת. עבדתי בסבלות וקצת למדתי באולפן, ובעיקר חיכיתי לכלה שלי", הוא מחייך.

הכלה שעליה מדבר נאמן היא אשתו שלומית, שהכיר עוד בתנועת בית"ר בברית המועצות. כנער הקים סניף בית"ר מקומי באזרבייג'ן ושימש כמפקדו. שלומית, מי שלימים הפכה לרעייתו, הייתה פעילה אף היא בתנועה. "שלושה ימים בלבד אחרי שהכרתי אותה ידעתי שזאת תהיה אשתי". לארץ עלתה ארבעה חודשים אחריו. חצי שנה מאוחר יותר נישאו. "כשעלינו לארץ מיד פניתי לרבנות בבקשה שידאגו לנו למוהל. אחרי שלושה שבועות עשינו ברית מילה - אבא שהיה בן 44 ואני".

זאת הייתה טראומה בשבילך?

"ממש לא. לא רציתי יותר להסתובב כמו גוי. זאת הייתה הגשמת חלום מבחינתי".

מיד לאחר החתונה עבר הזוג הצעיר ליישוב כרמי צור שבגוש עציון. "רצינו להיות מתנחלים וחלמנו להקים יישוב שיהיה גרעין של בית"רים מברית המועצות. קיבלנו הבטחה להקמה, אבל אז יצחק שמיר התחייב בוועידת מדריד שלא להקים יישובים חדשים. שבועיים לפני החתונה הודיעו לנו שלא יקום יישוב. חיפשנו יישוב אחר וככה הגענו לכרמי צור". מאז, כבר 26 שנים הם שם.

עם הגיעו לגוש עציון בחר נאמן ללמוד בישיבת ההסדר הר עציון. "עד היום לא השלמתי את הפער. מה לעשות, את החומש סיימתי לראשונה בגיל 18 במקביל ללימודי עברית והמסכת הראשונה. יש מה ללמוד, תמיד".

בצבא שירת כשריונר. בהמשך סיים קורס רבנים צבאיים והגיע לדרגת סרן כרב חטיבה בפיקוד העורף. הוא השלים תואר ראשון בלימודי הוראה במכללת הרצוג. "התחלתי לעבוד בחינוך עולים מברית המועצות. הקמתי אולפני גיור בבאר שבע ובבית שמש. נסעתי כל יום, לימדתי בערבים, כתבתי תוכניות חינוכיות לאולפני עולים בשביל משרד החינוך. החינוך היהודי בער בי, להחזיר ליהודים שלנו את היהדות. זה עדיין בוער בי עד היום".

בהמשך יצא לשליחות באוקראינה מטעם הסוכנות היהודית, שם שימש כאחראי לתוכניות הלימוד בתחום הזהות היהודית, וניהל בסוכנות היהודית את החטיבה לחינוך יהודי בברית המועצות. בתפקידו האחרון בסוכנות ניהל תקציב של 200 מיליון שקלים וכ‑1,500 עובדים.

"תפילין כן, מקדש לא?"

במקביל לשאר עיסוקיו, למד נאמן בכולל של הרב ישראל אריאל ללימודי המקדש.

נושא המקדש והר הבית מעסיק אותך.

"אני יהודי ואני צריך לשמור את כל המצוות. אני חייב לגור בארץ, אסור לי לאכול חזיר, אני צריך להניח תפילין ולבנות את המקדש. אז להניח תפילין אני יודע, ומקדש לא? עולים מרוסיה שואלים אותי למה אנחנו לא בונים את בית המקדש, ואני עונה להם: 'מאותה סיבה שלא דיברנו עברית בברית המועצות'. גירשו אותנו מההר, זרקו אותנו ואנחנו צריכים לעשות כל מאמץ לחזור לשם".

אתה אומר "כל מאמץ", מה הכוונה בפועל?

"כמו שאמרתי, מאמץ. אני אדם מאוד פרקטי. לעלות להר הבית, לבנות כלים, ללמוד, לחנך, קבלנים, טרקטורים, ציפוי אבן, ציפוי שיש".

נשמע נורא פשוט.

"זה מאוד פשוט. זה רק בראש".

ומה עם הווקף, ירדן?

"אפיזודה חולפת. אנחנו עם בן 3,000 שנה. היום יש ווקף ומחר אין ווקף. אם אתה מגדיר מטרה ושואף אליה - אתה תגיע לזה. זה בלתי נמנע. לפעמים זה לוקח עוד דור או עוד שלושה דורות, אבל זה בלתי נמנע. כמובן שאם אתה לא מגדיר את זה כמטרה, אל תתפלא שאתה לא מגיע ליעד. אתה מתלונן שלא זכית בהגרלת הלוטו, אבל קנית בכלל כרטיס? אותו הדבר. צריך להגדיר יעדים ולשאוף להגשמה שלהם".

אתה מיישם את האמונה הזאת גם בעבודה המוניציפלית?

"חד משמעית. להגדיר משימות ולשאוף אליהן שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד. לא לדלג על אף מדרגה ולא לוותר. לא לעמוד במקום. כל הזמן קדימה צעד. נתקלת בקיר? תזיז אותו".

איום הרס הבתים בנתיב האבות הוא קיר לא קטן. בשלב הזה עוד אפשר לעשות משהו כדי למנוע את החורבן?

"בעיה קשה", הוא נאנח, "אנחנו בקרב על העניין הזה. יש לנו סדרת פעולות שאנחנו מתכננים ופעולות שכבר ביצענו. אנחנו מתכננים מפגשים עם מקבלי החלטות בממשלה, השפעה על מערכת השלטון. אנחנו גם חושבים שנכון יהיה לחוקק חוק שיאפשר לא רק לנתיב האבות אלא למקרים דומים להיפתר לא בבתי משפט אלא במערכת השלטונית. בסופו של דבר יש כאן מחלוקת שלטונית. הקרקע לא שייכת לאף אחד, אין אף אחד שטוען לבעלות עליה, פשוט השלטון לא יכול לשלוט. לצערי, מדובר באחד העוולות הגדולים במערכת השלטונית בארץ, שהעם בוחר שלטון מסוים ואז מגיע בית המשפט ולעניות דעתי כופה ערכים באמצעים משפטיים שהם לא קבילים במדינה דמוקרטית. מקומו של בית המשפט זה לא לקבוע ערכים, אלא רק לברר אמיתות וסוגיות שצריכות להתברר בבתי המשפט. אידיאולוגיה צריכה להיפתר בקלפי".

יש סיכוי להציל את הבתים?

"סיכוי נמוך, אבל תמיד יש סיכוי. אני לא מוותר על הבתים האלה. ואומר יותר מזה: אני משוכנע שהאזור הזה יהיה מלא בתים יהודיים בסופו של דבר. גם אם הבתים האלה לא יעמדו שם בעוד שנה, דבר שאני לא יכול לא לקחת בחשבון, אני יהודי מעשי, אז בעוד 50 שנה יהיו שם בתים, באותו המקום. בסוף הארץ הזאת שלנו, ונתיב האבות זאת שכונה שלנו. גם אם יצטרכו להרוס, בסוף הבתים האלה ייבנו, כמו שגוש קטיף ייבנה ועמונה תיבנה. זה יכול לקחת 50 שנה או 100 שנה - הזמן הוא לא פונקציה. ההגדרה הנכונה של היעדים - זה העניין".

זה נשמע קצת כמו שכנוע עצמי. את בעלי הבתים זה בטח לא ינחם.

"אנחנו עוזרים לתושבים במה שאפשר, אבל זאת האמת. שכנוע עצמי זה חלק מהחיים. איך אתה יכול לשאת אלונקה בגולני בלי שכנוע עצמי? איך אתה יכול לסיים לימודי רפואה בלי לשכנע את עצמך ולדבוק במטרה? שכנוע עצמי זה כלי שהקב"ה נתן לנו. מי שאין לו שכנוע עצמי, בדרך כלל ישיג מעט מאוד בחיים".

"אני? יו"ר מועצת יש"ע?"

בתפקידו הקודם שימש נאמן יועץ בכיר לשר זאב אלקין במשרד להגנת הסביבה ובמשרד לענייני ירושלים ומורשת. אלקין, בעצמו תושב גוש עציון, תמך בהחלטה של נאמן להתמודד לראשות המועצה וסייע לו בכך. ההיכרות בין השניים ארוכת שנים.

מי הוא השר אלקין בשבילך?

"חבר קרוב. לפני 27 שנים, עוד לפני העלייה לארץ, הוא הקים בעיר שלו את בני עקיבא ואני הקמתי בעיר שלי את בית"ר. עלינו לארץ בהפרש של שבועיים, למדנו בישיבה יחד. עשינו דרך מאוד ארוכה עד היום יחד. שנינו תושבי הגוש. עברנו הרבה במשך השנים ואנחנו חברים בלב ובנפש. אני מאוד מאמין באלקין, ביכולות שלו, בתכונות ובכישרונות שיש לו ומקומו בוודאי בהנהגת המדינה. אני יודע שגם הוא מאמין בי".

אתה איש ליכוד?

"התפקדתי לליכוד ברגע שעליתי לארץ, לפני 26 שנה. כמו שסיפרתי, כבר הייתי בית"רי כנער. אחר כך הייתה הפסקה ארוכה, ובתקופה האחרונה שוב הצטרפתי למפלגה וחידשתי את החברות שלי. אני מאמין באפשרות של מפלגת שלטון גדולה שבעצם צריכה לממש את השלטון. בסופו של דבר, הבחירה היא בין סקטוריאלי ללאומי, ומפלגת שלטון בהגדרה היא לאומית".

האם במסגרת תפקידך אתה נפגש עם ראש הממשלה לפגישות עבודה? האם עובדת היותך חבר המפלגה מסייעת במשהו למועצה?

"במקרה היום פגשתי את ראש הממשלה בקשר לנתיב האבות. יש לא מעט פגישות. ראש הממשלה פוגש לא מעט ראשי רשויות ובוודאי ממפלגתו. פורום ראשי רשויות מהליכוד הוא אחד הפורומים המשמעותיים שיש, אבל אני לא יכול לומר עד כמה זה עוזר. בסופו של דבר, אנחנו מדינה מתוקנת ואין עזרה מיוחדת לחברי מפלגה. אני אומנם עליתי ממדינה שמי שהיה חבר מפלגה נהנה ממנעמי השלטון, אבל זה לא המצב בארץ ואני גאה על כך. מצד שני, הנגישות של מרבית השרים בממשלה וחברי מפלגת השלטון לראש הממשלה היא בוודאי דבר שהוא בעל משמעות".

בעקבות פרישתו של יו"ר מועצת יש"ע אבי רואה עקב מה שהגדיר שחיקה בתפקיד, ייבחר בקרוב מחליפו על ידי הנהלת מועצת יש"ע. אני מנסה לברר האם נאמן רואה עצמו כמועמד ראוי. תשובתו מפתיעה: "מה פתאום? מי אני? קודם צריך לעשות דבר או שניים בתפקיד ואז לראות את עצמך בתפקידים בכירים נוספים. רק עכשיו נבחרתי. יש כל כך הרבה מה לעשות כאן. אני חושב שזה לא נכון, לא צנוע ולא אמיתי לרוץ לתפקיד הזה. דיברתי קודם על זה שאסור לדלג על אף מדרגה. כל דבר בעיתו ובזמנו".

מועצת יש"ע עדיין רלוונטית בכלל?

"בהחלט. יש למועצת יש"ע תפקיד חשוב. מדובר באיגוד מוניציפלי שהוא אחד האפקטיביים ביותר שקיימים במדינה".

יש מי שחולק על כך.

"אנחנו מגובשים, מאוחדים ומכאן הכוח שלנו. אני הקטן שבחבורה, עם הפז"ם הכי קצר בתפקיד. אני מאמין שיהיה לי באיזשהו שלב מה לומר על איך זה צריך להיראות לטעמי. עוד לא למדתי מספיק, עוד לא עשיתי מספיק, עוד לא השגתי מספיק כדי להתבטא".

rivki@besheva.co.il