שתי משניות במסכת אבות מלמדות אותנו על החשיבות בכך שיעשה האדם לעצמו רב. האחת היא דברי יהושע בן פרחיה: "עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות", והשנייה היא דברי רבן גמליאל, שאומר: "עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות".
שתי ההנחיות הללו עוסקות בשני תפקידו המרכזיים של הרב, האחד הוא היותו מורה ומלמד והשני - היותו פוסק. יהושע בן פרחיה דיבר על הרב כמלמד, ולכן עוסק בקשר שיש לאדם גם עם החברה שמסביבו. ואילו רבן גמליאל מדבר על הרב הפוסק, ולכן מיד לאחר מכן מופיעה הקביעה: "והסתלק מן הספק".
המהר"ל מפראג בפירושו על דבריו של יהושע בן פרחיה עוסק בקשר שבין שלושת דבריו: הקשר עם הרב, הקשר עם החבר והצורך לדון לכף זכות. על פי המהר"ל מפראג, שלושת מרכיבי המשנה מלמדים אותנו כיצד להתייחס לשלושה מרכיבים בחברה: למי שמעליך, למי שמקביל לך ולמי שאתה מרגיש שהוא מתחתיך. מי שאתה יודע שנמצא במדרגה גבוהה ממך, נצל אותו. עשה אותו כלי ללמוד ממנו תורה. מי שמקביל לך, בנה איתו מערכת של חברות. וגם את זה שמתחתיך דון לכף זכות.
בעל מדרש שמואל מוסיף ושואל על היעדר גורם נוסף במשנה, והוא התלמידים. אם המשנה מדברת על הגורמים בחברה שיכולים להביא לך תועלת רוחנית, מדוע אין המלצה להרבות בתלמידים, שהרי חז"ל לימדונו ש"מתלמידיי יותר מכולם"? תשובתו היא שחז"ל לימדו אותנו שאין אדם למד תורה אלא במקום שליבו חפץ. לכן לא שייך לצוות על האדם לעשות לו תלמידים, שמא לא יימצאו תלמידים שמעוניינים ללמוד אצלו.
יסוד חשוב למדנו כאן על מערכת היחסים שבין רב לתלמיד. לאמיתו של דבר תשתית הקשר בין רב לתלמיד נבנית מלמטה למעלה. התלמיד הוא שמחליט לעשות לו רב, ולא הרב הוא שמחליט לקנות לו תלמידים.
ממסד הרבנות נתון בזמן האחרון תחת מתקפה בסוגיות כמו גיור, כשרות ועוד. הדברים הבאים אינם רוצים לעסוק בסוגיות אלו, כי אם בשאלת היסוד, והיא האם בכלל אנו מקיימים את הצו של "עשה לך רב"? האם אנו דואגים לקיומו ולחשיבותו של ממסד זה?
המצב עגום
השקפת עולמה של הציונות הדתית רואה חשיבות רבה בקשר עם הציבור החילוני ובניית עולמו הפנימי. בממשק הזה אמורה הייתה הרבנות להיות ציר משמעותי. הרב הרצוי הוא זה שעומד בקשר רציף עם צאן מרעיתו, דתיים כחילוניים, ובונה מערכת יחסים של השראה והשפעה על הציבור כולו.
דא עקא שתמונת המצב אינה כזו. בקהילות ההומוגניות של הציבור הדתי, ביישובי יהודה ושומרון, בקיבוצים ועוד, כמעט במאה אחוזים מהמקרים יש רב לקהילה. לא כך הוא הדבר במקומות ההטרוגניים, בערים וביישובים המעורבים, שם מצב הרבנות שונה לחלוטין.
שלושה סוגי רבנים אנו מוצאים ביישובים הללו: רבני עיר, רבני שכונה ורבני קהילה. רבנות שכונה היא דבר שבטל מן העולם. מזה שנים רבות שלא ממנים יותר רבני שכונות. רבנות קהילה אינה מוסד ממשלתי, והיא מתקיימת במיעוט הקהילות, במקומות שבהם הציבור מסוגל לשלם את משכורת הרב או רבנים שעושים מלאכתם בהתנדבות ובהיקף מינימלי.
נותרנו עם רבני הערים, שאמורים לעמוד בחזית בניית הקשר עם הציבור כולו. לצערנו התבוננות בשטח מלמדת אותנו עד כמה המצב עגום. במקומות רבים אין רבנים מכהנים. מקומות אחרים גוררים את תהליך הבחירה במשך זמן רב, כולל בג"צים. במקומות אחרים מכהנים רבנים מבוגרים מאוד. מערכת הרבנות אינה מזינה את עצמה בכוחות חדשים שייתנו מרץ אידיאליסטי לתפקודה של המערכת.
פרט לכך עלינו לשאול את עצמנו האם שאלת תפקודה של הרבנות מעסיקה את הציבור שלנו? האם היא עומדת על סדר יומנו? האם אנחנו מבינים שלא מדובר בג'ובים או בתפקידים לאנשים אלו או אחרים, אלא בתפקיד בעל חשיבות לעיצוב דמותה של החברה בישראל?
לא אתעלם מן ההיבט הפוליטי. העובדה המעציבה היא שתהליך הבחירה לרבנות עובר דרך לשכותיהם של הפוליטיקאים, וכי שאלה מכריעה היא מי הוא השולט במשרד הדתות. עם זאת, נראה לי שהשאלה היא עד כמה הממסד הזה חשוב לנו והאם אנחנו נלחמים על דמותו.
הדבר נכון ברמת הנציגות הפוליטית. כך ראינו למשל עד כמה כשהיה חשוב להכניס למערכת דיינים ציוניים דתיים, לא היה הדבר קל, אבל זה הצליח בסופו של דבר. והדבר השני הוא עד כמה המערכת הרוחנית, תלמידי החכמים שלנו, עולם הישיבות שלנו, רואה חשיבות בהתמודדות הלא קלה של בניית קשר רוחני עם הציבור הרחב על כל גווניו.
כך כתב הרב קוק זצ"ל במאמרו "כבוד הרבנות": "אין אנו יכולים לצייר לנו אופן של תחיה לאומית גמורה ומתוקנת בארצנו, אם זה החלק החשוב של העבודה הלאומית המסור בידי הרבנות לא ישוכלל ולא ישופר". שנזכה.
הרב אביחי קצין הוא ראש בית המדרש 'ראשית' ברעננה