היא שומעת אנחה מעבר לקו. "מירית, תקשיבי, ממש לא אכפת לי לאן הולכים, פשוט תקבעי את". אבל כבר קבעת בשלושת הדייטים הקודמים לאן הולכים ומה עושים. היוזמה תמיד הייתה שלך.
את זזה באי נוחות בכיסא. הוא קצת נחנח כזה. ואין לך בעיה עם נחנחים, כל עוד זה בגבול הטעם הטוב. אבל מה שקורה בחודש האחרון בחיים שלך - זה ממש לא גבול הטעם הטוב.
"תגיד, אין מקום מסוים שאתה אוהב? אפשר ללכת לשם". "כן... אפשר... יש גן כזה ליד הישיבה שלי, רוצה לבוא?" או, את חושבת! התפתחות בעלילה! "אבל, את יודעת מה, זה לא בשבילך... את בטח תהיי מובכת... עזבי, עדיף שאת תקבעי וזהו". יופי, שמחת מוקדם מדי.
למה דווקא אני?
מה הבעיה לקבוע לאן ללכת? כל כך קשה להחליט? למה דווקא את צריכה להיות זאת שמחליטה, וקובעת, ולוקחת אחריות, ואומרת "אוקיי, לשם"? למה שהוא לא ייקח את המושכות לידיים מדי פעם?! מילא אם זה היה רק בקביעת מקום לדייט, אבל הוא גם לא מסוגל להחליט מה להזמין במסעדה או על מה תדברו. תמיד את בראש, את המתחילה, את המובילה... די!
***
את נושמת עמוק. בצורה שגורמת לך לרצות לתלוש את שערות ראשך, אבל אז את נזכרת שהן מכוסות, ומה שאת עומדת לתלוש זה את כיסוי הראש שלך (שעבדת על סידורו שעות היום בבוקר), ורצוי מאוד שהוא יישאר במקום באמצע הקניות בסופר. בחוץ. מול אנשים.
"מאמי, תקשיב, אני פשוט באמצע קניות, אולי נגיע להחלטה אצל מי עושים שבת? התור בקופות גדל כל שנייה וממש לא בא לי להיתקע פה איזה שעה... אם אצלנו, אתה רוצה עוף בגריל?". המהום חלש מהצד השני של הטלפון. את מכחכחת בגרון פעמיים. מחשבות טובות, רוחל'ה, מחשבות טובות... הבחור עובד קשה... "דוד, אתה יכול לתת לי תשובה?"
"נשמה שלי, אמרתי לך כבר אתמול, תעשי מה שאת חושבת ומה שנראה לך".
לא, את פשוט תתחרפני פה על הרצפה בסופר. הבנאדם יכול לשגע פילים! את סופרת עד עשר וחושבת על המילה הטובה שהוא אמר לך אתמול ואיך שהוא חזר הביתה מוקדם והקשיב לך בזמן שהתלוננת על הבוסית שלך שמעכבת אותך בהפסקות. זה מנסה לנחם אותך שאת יודעת שבעלך דואג לך שתאכלי כמו שצריך ותטפלי בעצמך, אבל בלקבל החלטות - הוא כאילו מתאדה, נעלם.
"אז מה נעשה? אני רוצה שנגיע להחלטה, אני עומדת פה בסופר כבר חצי שעה, מנסה לבחור אם להכין כרובית מאודה או לקחת איתנו בקבוק יין להורים שלך".
"מאמי, תקשיבי, כל החלטה שתקבלי היא מעולה, אז למה אני צריך לקלקל? עזבי אותך, לי לא אכפת".
כשהוא אומר דברים כאלה יש לך צביטה כזאת מתוקה בלב. שהוא סומך עלייך. אז נכון, בדרך לחתונה עברתם תלאות כי הוא פשוט לא אמר מה שמתאים לו ומה טוב לו, כי כל מה שטוב לך אז גם טוב לו, אבל יש בו כל כך הרבה דברים מדהימים אחרים.
כשאת חושבת על הנסיך שלך את יודעת שהוא לא מושלם ("אז מה אתה אומר?", "אאה, מה שתגידי מותק", "אתה בכלל לא איתי", "את צודקת מאה אחוז"), אבל דווקא הפגמים שלו הם אלה שיוצרים את השלמות הזאת, בשבילך - ואת שמחה.
כי הוא מקשיב לך במאה אחוז, וכשאת מדברת הוא קשוב ודרוך, וכשאת מתבטאת הוא מסכים איתך. אז נכון, הוא לא החלטי, וזה לא מה שרצית כשחשבת על חתונה עם כוכבים בעיניים, אבל אף גבר לא מושלם ואת מעדיפה אותו על פני כל אחד אחר.
אבל אם בדייטים זה מציק ומחרפן וקשה - איך אסתדר עם זה אחר כך, כל החיים?
ככל שהקשר מתקדם, יותר מחשבות כאלה עוברות לנו בראש. לאט לאט אנחנו חושפות גם את החסרונות מאחורי הבחור שהיה נראה לנו מושלם בהתחלה. אבל רגע, מצד אחד, עצם העובדה שהגענו לשלב החסרונות - זה הישג ענקי. זה אומר שהקשר התקדם, שהוא העז להיות מה שהוא (וגם את), להרגיש בנוח והרבה פחות בהצגה. מצד שני - מה עושים? יש דברים שבאמת קשה להתמודד איתם!
גם לנשים הנשואות יש דברים שקשים להן ודי משגעים אותן. נשים שאת מעריכה את הזוגיות שלהן - את מרגישה שטוב להן, שהן שמחות והנישואים שלהן מאושרים. אפשר לשאול אותן שאלה מפדחת כזו. "תגידי... פשוט אני עושה כזה סוג של מחקר: יש לבעלך תכונה אחת משגעת ומעצבנת? כזאת שדי מפריעה לך והיית ממש חולמת שהיא תיעלם?"
ההימור שלי הוא שהן ישאלו אותך אם בטוח שלמחקר שלך צריך רק אחת, כי יש להן קצת יותר... טוב, קצת הרבה יותר. אבל עדיין הן שמחות וטוב להן! כי בשביל אהבה גדולה וזוגיות נפלאה - לא חייבים אנשים מושלמים. מה שכן צריך זו עבודה זוגית טובה של שני הצדדים ורצון לעבודה כזו, לראות בכל אחד את הטוב, לדבר על הקשיים ולבנות בע"ה קומה ועוד קומה.
אה, וגם להחליט איפה אתם בשבת.
הכותבת היא ראש מכון 'עומק הקשר' שעל יד מכללה ירושלים - הדרכה ואימון לקראת זוגיות
פורסם בפנימה