בשבע מהדורה דיגיטלית

רישיון להטות

איך תאונה קטנה משרתת אידיאולוגיה גדולה, מה צריך לעשות כדי שהנבחרת תצליח, ולמה סיומו של החופש הגדול הוא בשורה קולינרית חשובה

דביר שרייבר , ב' באלול תשע"ז

בשביל מה צריך עובדות אם יש שיקולים מגזריים-מגדריים-סוציו-אקונומיים? בית משפט לתעבורה
בשביל מה צריך עובדות אם יש שיקולים מגזריים-מגדריים-סוציו-אקונומיים? בית משפט לתעבורה
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מישהי שאני מכיר, לא משנה מאיפה, נסעה באיזה מקום, לא משנה איפה, ובעודה חוצה צומת נכנס בה רוכב אופנוע צעיר, לא משנה מאיזו עדה, רק נגיד שאם הוא ירצה לעלות להר הבית הוא לא יצטרך לעבור גלאי מתכות.

האופנוען השתטח על הכביש, הנהגת עצרה את הרכב, יצאה לבדוק מה קרה, הזמינה אמבולנס, החליפה פרטים. האמת היא שלא היה כל כך מה להחליף, כי לאופנוען הזהיר לא היה רישיון. ולאופנוע לא היה ביטוח. נתון סביר, בהתחשב בכך שהאופנוע לא היה שלו. תוך כמה דקות הגיע עוד בחור, גם כן לא-משנה-מאיזו-עדה, ושניהם עלו לאמבולנס ונסעו לבית החולים, מותירים מאחוריהם את האופנוע בלי השגחה. טוב, הוא לא היה שלהם.

כמה ימים אחר כך קיבלה ההיא שאני מכיר (מה אכפת לכם מי זאת, נו, תפסיקו לנחש) טלפון מהמשטרה לבוא למסור עדות. מכיוון שהיא אזרחית טובה שמכבדת חוק, משטרה ומגנומטרים, היא התייצבה מיד וקצין משטרה אחד שאל אותה אם היא רוצה להתייעץ קודם עם עורך דין. היא תהתה למה עורך דין, היא הרי בסך הכול באה לספר מה קרה. הקצין שאל אם התאונה התרחשה בגלל שהיא נסעה באור אדום. היא אמרה שהיא נוהגת כבר יותר מ‑30 שנה ומעולם לא עברה שום עבירת תנועה.

"את מתכוונת", הוא אמר, "שעד עכשיו לא תפסו אותך".

"אני מתכוונת שאני נהגת זהירה שמאוד מקפידה על החוק", היא אמרה.

"את זה תגידי בבית המשפט", הוא אמר, ושלל לה את הרישיון ל‑60 יום.

עכשיו, אני מכיר את הגברת הזאת (לא משנה מאיפה, די כבר) לא מהיום, ואני יכול להעיד, בלי עורך דין, שהיא שייכת לזן נדיר של אנשים שלא יעלו על דעתם לעבור על החוק, לעגל פינות, לגנוב רמזור אדום, לארגן הפגנות בפתח תקווה או סתם להגיע לפתח תקווה אם המשטרה לא מרשה (כן, אני יודע שעכשיו צריך להכניס בדיחה על מי בכלל רוצה להגיע לפתח תקווה, עזבו אתכם מזה). אז אם המשטרה לא מרשה לה לנהוג היא לא תתיישב ליד ההגה אפילו כדי להתאפר מול המראה של הנהג, למרות שזה מאוד מאוד תוקע אותה. השלילה, לא האיפור. וגם מעליב שהמשטרה מתייחסת ככה לנהגת עם עבר נקי לחלוטין, בלי משפט ואפילו בלי להציג נגדה בדל של ראיה. איך אמרו המפגינים בפתח תקווה? אשמה עד שתוכח חפותה.

עם התסבוכת הזאת היא פנתה לעורך דין, שאמר שלפי מה שהיא מספרת באמת הצדק איתה, ולכן היא כנראה תורשע. היא אמרה שהיא לא מבינה. עורך הדין הסביר שבית המשפט עשוי לרחם על הבחור המסכן שאין לו כלום: לא רישיון, לא רכב, לא ביטוח ואפילו לא גלאי מתכות, בעוד שלה יש הכול: גם גלאי מתכות בכניסה לכל משרד ממשלתי ותחת כל קניון רענן, גם רכב, גם ביטוח וגם רישיון. בעצם רישיון כבר אין לה. אז מה – ככה השופט עשוי להגיד לעצמו – מה האסון הגדול אם ייקחו ממנה את הרישיון לעוד איזה חודש-חודשיים-שלושה, יחד עם קנס נדיב והרשעה חביבה שיוכיחו שבעולם הפוסט-מודרניסטי לא צריך להוכיח כלום?

באקדמיה קוראים לזה פוליטיקה של זהויות – האדם נשפט לא לפי מעשיו אלא לפי השתייכותו המגזרית והמגדרית. העולם מחולק למדכאים ומדוכאים, מנצלים ומנוצלים, מקפחים ומקופחים, רק הנרטיב קובע ולעזאזל העובדות. אז יכול מאוד להיות שבסוף השופט לא יושפע מהטירוף הזה וידון את הדין לאשורו. אבל אם עורכי דין יוצאים מנקודת הנחה שבית המשפט מחשיב שיקולים מגזריים-מגדריים-סוציו-אקונומיים יותר מהעובדות היבשות, יש פה בעיה מערכתית. כך שאולי כדאי שגם השופטים יקראו מדי פעם את פרשת השבוע וייזכרו בכלל הבסיסי "לא תטה משפט, לא תכיר פנים".

הקמע הלאומי

שבעה משחקים ועוד מחצית אחת הצליחה נבחרת ישראל לשמור על מאזן מושלם במשחקי ההכנה ליורובאסקט, ואז באו הטורקים וכמו עם המרמרה נתנו לנו בראש ועוד ביקשו פיצויים. אז נכון, אלה בסך הכול משחקי הכנה, זה לא נורא ואפילו טוב שבחורינו המצוינים לא יגיעו לטורניר האמיתי עם האף למעלה, אבל עדיין מעצבן להפסיד בנקודה, בשנייה האחרונה, ועוד בבית. ככה זה, אצל הטורקים תמיד הכול כלול.

למה הפסדנו? משתי סיבות. אחת, בגלל שהמאמן הטורקי אסף את שחקניו בהפסקה ואמר להם: חבר'ה, זה בסדר, אנחנו אומנם נותנים לישראל להשפיל את הכבוד הלאומי שלנו, אבל אין לי ספק שכשנחזור לטורקיה ארדואן לא יעשה לנו כלום. איכשהו יש לי תחושה עמומה שזה גרם לשחקנים לעלות למחצית השנייה עם מוטיבציה אחרת.

אבל הסיבה האמיתית להפסד פשוטה הרבה יותר: זה בגלל שהייתי שם. אני יודע, הייתי צריך להישאר מחוץ להיכל מנורה-מבטחים-נוקיה-יד-ליאור-אליהו כדי לא להביא את המנחוס שאני בדרך כלל מביא. רק מה, באתי עם הילדים, ואני לא אוהב שנהנים בלעדיי. אז הבאנו איתנו ערכת עידוד פטריוטית הכוללת דגל, פופקורן וצילומי סלפי, וכולם מסביבנו צעקו "אל אל ישראל" ו"ישראאאל מלחמה!!!" (זהבה גלאון אישרה לכם לדבר ככה?) אבל לא לקחו בחשבון שאם אני שם אז נפסיד. שבעה משחקים ניצחנו, ואז הגעתי אני. כמו שאמר יוליוס קיסר: באתי, ראיתי, ניחסתי.

ומכיוון שההצלחה של הנבחרת חשובה לי, למשחקים האמיתיים של הטורניר אני לא מתכוון להגיע. אלא אם כן איגוד הכדורסל יממן לי כרטיסים. ליציע של הקבוצה היריבה. תהיו בטוחים שאם אני בא למשחק נגד איטליה, האיטלקים מנצחים. אבל אם אני יושב ביציע האורחים עם דגל איטליה ופסטה נפוליטנה, אין ספק שישראל מנצחת. למען המדינה אני מוכן לחזור על זה גם במשחקים נגד ליטא, גרמניה, גיאורגיה ואוקראינה, ואחר כך לנסוע עם הנבחרת בכל העולם על חשבון האיגוד. זה חייב להיות על חשבון האיגוד. אחרת זה מביא מנחוס.

חופשה מזינה

החופש או-טו-טו נגמר, ברוך השם, אבל בינתיים הילדים יושבים בבית ואוכלים שטויות בקצב שאהוד ברק טוחן את המוח. השבוע למשל שוב תפסתי אותם מכינים לעצמם לארוחת הצהריים קורנפלקס עם חלב. אמרתי שחאלס עם אותו הדבר כל הזמן, זה גורם לניוון וצריך לגוון. הם ביקשו שאפסיק לדבר כמו אהוד ברק. התעקשתי שהם חייבים לבחור אוכל אחר. הם אמרו שאין אוכל אחר. אמרתי שבטח שיש. הם ביקשו דוגמאות. אמרתי שאפשר להכין עוף (אוף), פלפל ממולא (בלה!), פשטידה (דה?!) אורז מאודה (שימשיך להתאדות) ודג בעשבי תיבול (אנחנו לא עיזים). הם חזרו לקורנפלקס. הטלתי וטו. הם הסירו אותו ברוב מיוחס. לקחתי את הקורנפלקס והחבאתי אותו מעל המקרר. הם פתחו את המקרר והוציאו שוקולד. החרמתי את השוקולד והודעתי להם חד משמעית שלפחות עד סוף החופש, כל עוד הם תחת הריבונות שלי הם יעשו מה שאני אומר ויאכלו מה שאני מכין להם. ואז, מרוצה מעמידתי הבלתי מתפשרת שלחתי אותם לרחוץ את הידיים, הושבתי אותם ליד השולחן והכנתי להם אוכל אמיתי: שניצל תירס עם פתיתים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com