תיק של זיכרונות
תיק של זיכרונותאיור: עדי דוד

אמא הזכירה לי לעשות זאת כבר ביום שקיבלנו תעודות, היא גם אמרה שמעכשיו זו אחריותי ושהיא לא תזכיר לי שוב.

כשהאחים שלי יצאו לקנות ציוד לבית הספר, רציתי להצטרף. אמא שאלה איזה ציוד כבר יש לי ומה אני צריך עוד. הבאתי את התיק, והריח שלו מילא את הסלון. אמא אמרה שבשום פנים לא תיתן שחפץ נקי וחדש ייכנס לילקוט כזה, והיא לא מתכוונת לקנות לי תיק חדש.

האחים יצאו בתהלוכה חגיגית ליריד חזרה לבית הספר שנפתח בקניון, ואני נשארתי בבית לרוקן את הילקוט. במשך כמה דקות רק ישבתי ובהיתי בו, ונראה היה שהוא מחזיר אליי את אותו המבט. גם הוא עשה פרצוף חמוץ ועיקם את האף. טוב, אני משער שגם לו הריח לא היה נעים.

התחלתי להוציא מחברת אחרי מחברת. בהתחלה בכעס ואכזבה על שהשאירו אותי בבית, אבל עם הזמן גיליתי שלעבור על תכולת הילקוט זה קצת כמו לפתוח אלבום שנותן הצצה על הזיכרונות שאספתי בשנה שעברה. מלבד הסנדוויץ' המגעיל שאין לי מושג ממתי הוא בתיק, גיליתי גם המון דברים יפים. הנה הטוש הזוהר שבו זכיתי כשעניתי על הכי הרבה שאלות בחידון הבית-ספרי, והנה מכתב ההצטיינות ששכחתי למסור להורים. חבל, הם היו יכולים להיות גאים בי ועכשיו הוא כולו מקווצ'ץ'.

שפכתי את כל תכולת הילקוט על השולחן, את התיק עצמו שמתי במכונת הכביסה והמשכתי למיין. המחברות שלי, קמוטות ועייפות, הכילו בכתב צפוף זיכרונות מכל השיעורים שלמדנו. לא רק דפי עבודה ותשובות לשאלות שקיבלנו לשיעורי בית, אלא גם ציורים קטנים שאפי צייר לי בקצות העמודים ומשפטים מצחיקים שצירפתי לכל ציור.

נזכרתי שרצינו לכתוב יחד ספר. הוא יצייר, אני אכתוב. גם ככה בהפסקות המחברות שלנו עברו מיד ליד וגרמו לכולם לצחוק. אם הייתי מפנה את הילקוט בתחילת החופש, אולי הייתי זוכר להזמין אותו ולעבוד על הספר יחד. היו כל כך הרבה ימי חופש שיכלו להתאים למשימה.

כשהשולחן התפנה, הפח התמלא ובקלמר נחו רק כלי הכתיבה שעוד טובים וכותבים, מצאתי שאני שמח ועצוב. שמח על כל הגילויים והזיכרונות שאספתי, ועצוב על הזמן האבוד שבו הזיכרונות האלה לא היו ברשותי ולא ניצלתי את הזמן והידע ליהנות מהם.

בזמן שתליתי לייבוש את הילקוט שסיים להתכבס והדיף ריח רענן, נכנסו הביתה האחים שלי שחזרו מהיריד. לכל אחד הייתה שקית ובה מחברות וכלי כתיבה חדשים.

אמא ניגשה אליי. "אני שמחה שסיימת לפנות את הילקוט שלך. קניתי לך משהו קטן, שיתאים לך". בשקית שהגישה לי היה ספרון קטן, בכריכה קשה. מסוקרן פתחתי אותו. היה זה יומן שנתי. בראש כל עמוד התאריך העברי והלועזי של אותו היום, ושאר העמוד ריק. חלק, לבן ונקי. מיד ידעתי מה אעשה בו. דפדפתי לעמוד שבו סומן היום האחרון ללימודים, וכתבתי בקצרה את הסיפור הזה. היו לי עוד כמה רעיונות לסיפורים שאכתוב בימים שונים בשנה. אולי אפי יסכים לאייר לי את הסיפורים הקטנים האלה, וביחד ניצור יומן שמזכיר מה באמת חשוב.

יש לי שנה שלמה למצוא סיפורים ולמלא את היומן בהם, אבל את הסיפור הזה היה חשוב לי לכתוב עכשיו ולא לדחות אפילו רגע אחד. בסוף השנה, כשיגיע היום ואקרא אותו, אני יודע שבזכותו החופש שלי יהיה הרבה יותר גדול.