גלילה רון-פדר-עמית
גלילה רון-פדר-עמיתצילום: מרים צחי

התחלה: אוקטובר 1949, חיפה. אמה הייתה מורה ואביה ניהל בנק. הצעירה מבין שלוש אחיות, "הן נולדו לפני קום המדינה, אני שנה וחצי אחר כך".

קום המדינה: "הדור שלנו גדל על האמירה 'קיבלתם מדינה על מגש של כסף', אנשים לא חשבו שיבואו עוד מלחמות. הייתי ילדה רגישה והיו לי רגשות אשמה על כך שלא לקחתי חלק בהקמת המדינה. כשהגעתי לגיל תשע הרגשתי צורך עמוק לתרום את חלקי, והתחלתי לכתוב על הנושא. עד היום אני עושה את זה".

סיפור ראשון: "אחד הראשונים" עוסק בחבורה שחיה בארץ בימי המחתרות. החבר'ה מכניסים חייל בריטי לשק ומעבירים אותו להגנה. "הבריטים אומרים שאם ילדים יהודים יכולים לתפוס את החיילים שלהם הם לא מעוניינים להישאר בארץ, וכך מוקמת המדינה".

ההר הירוק: הילדות עברה בכיף על הכרמל. "הבית היה בתוך חורשה של אורנים", ועם תחושה מאוד חזקה של חופש. "כל הזמן חבורות, עצים ומשחקים בחוץ. לא הייתה תחושה של פחד, לא היינו מודעים למה שקורה בגבולות".

לימודים: בית ספר הריאלי מא' ועד י"ב. לקחה את הלימודים ברצינות, אבל "אני לא חושבת שמורה מסוים הותיר בי חותם רציני. עובדה שמגיל תשע כתבתי סיפורים ולא מצאתי מורה שאני רוצה להראות לו אותם".

הגילוי: בשנת 64' הועלו עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ. "העיתון התמלא בכתבות עליו, על הסזון ועל המחתרות האחרות שעד אז, גיל 15, לא ידעתי על קיומן". היא נסחפה לסיפור והזדהתה דווקא עם המחתרות הפורשות. מאז החלה לכתוב רק עליהן. "בתיכון עשינו משפט על אלטלנה. אני הייתי הסנגורית של האצ"ל וכולם היו נגדי. בסוף המשפט המורה אמרה לי 'את רואה? את בצד הלא נכון'. מאוד נעלבתי".

תנועת נוער: הצופים. "הייתי מאוד פעילה" כחניכה, כמדריכה במשך כל התיכון, כמרכזת סניף ואפילו כמדריכת גילים בוגרים כשהייתה סטודנטית. "זה חלק מאוד חשוב בחיי". האחריות על ילדים צעירים, המיומנויות של עמידה בפני קהל, הרצינות והמחויבות נתנו לה המון. "עד היום כשאני מגיעה לבתי ספר ומשוחחת עם הילדים, מורות שואלות אותי אם הייתי פעם מורה. אני אומרת 'לא, הייתי מדריכה בצופים'".

צבא: נח"ל. המשך טבעי של החברות בצופים. הטירונות הייתה "כיף". אחר כך היא יצאה לרכז את שבט הצופים בנהריה. בהמשך חזרה לקיבוץ בחן. "זה גרם לי להלם. השפע והפינוק שהילדים קיבלו שם וזריקת כמויות של אוכל. לא הבנתי למה אני, שמשרתת בצבא ההגנה לישראל, צריכה לעבוד במקום שיש בו כזה שפע. איפה פה השירות שלי למען המדינה".

יוצאת לאור: בגיל 19 כחיילת היו בידיה 300 עמודי חשבון צפופים שהיא כתבה, ובהם יומנה של נערה שאביה, אחיה והחבר שלה לחמו באצ"ל. "החלטתי להראות את זה למישהו שהיה באצ"ל, אבל לא היה לי למי". אז היא כתבה לשר בלי תיק מנחם בגין, ושלחה לו את כתב היד. "מיד ענו לי מהלשכה". היא הוזמנה לפגישה.

הפגישה: "לא סיפרתי לאף אחד בקיבוץ. החלפתי בגדים מאחורי תחנת האוטובוס". המפגש היה משמעותי. "החלה ידידות מופלאה שנמשכה כמעט עד יומו האחרון". בגין אמר שחייבים להוציא את הספר לאור והציע לעזור. "אבי אמר לי לא להיעזר בפוליטיקאים, כי אז אהיה חייבת להם, והציע שהוא עצמו יעזור. אני החלטתי שאף אחד לא יעזור לי, ואם הספר ראוי הוא יראה אור בלי עזרה".

לכתוב לילדים: שנה אחר כך קפצה לבקר את בגין כשהיה בכנסת, "עשיתי את זה הרבה". בגין הציג אותה בפני ידיד ואמר "הנה הילדה שכותבת לילדים". "נעלבתי ואמרתי: 'אני ילדה, אבל אני לא כותבת לילדים'. והוא השיב: 'דעי לך שזו טעות. רק הלבבות של הילדים פתוחים. ואם את רוצה לכתוב - תכתבי לילדים'. זה בא לי כמו מכת ברק על הראש". כבר בדרך לאוטובוס התחבר לה הסיפור הראשון, "ומאז ועד היום אני כותבת לילדים".

אומנה: היא נישאה לבן כיתתה והייתה סטודנטית למקרא וספרות באוניברסיטה העברית. במסגרת עבודתה נחשפה לסיפורי חיים של בני נוער שהוצאו מהבית. "הייתי מזועזעת". כך גילתה את האומנה. "הציעו לי לקחת ילד. אמרתי שאני רוצה, אבל אני ובעלי לא חשבנו שזה רציני". כעבור כמה ימים הוא הגיע לביתם. "חשבנו שהוא יהיה אצלנו חודש", אבל הוא נשאר. היא מאוד נקשרה אליו והתפעלה מהשינויים שחלו בו.

אל עצמי: בהמשך הם שכרו בית גדול וגידלו בו עשרה ילדי אומנה במשך שבע שנים. החוויה הולידה את הספר 'אל עצמי' והסדרה שבאה בעקבותיו. "הוא כתוב מתוך העיניים של הילד שמתמודד עם המצוקה. אז זה לא היה נהוג". הוצאת הספרים הודיעה לה שככה לא כותבים, ודחתה את הספר. מאוחר יותר הוא יצא לאור ותורגם לתשע שפות.

כתיבה למבוגרים: הילדים קיבלו ממנה את ג'ינג'י, סיירת המדע, מנהרת הזמן, יותם בלש חוקר, משימה עולמית ועוד. אבל "הייתה תקופה בחיי שהילדים הפכו לבני נוער והרגשתי פתאום שעולמן הקשה של אימהות למתבגרים קרוב אליי". התקופה הזאת הולידה כמה ספרים בנושא. מאוחר יותר כתבה ביוגרפיות על ז'בוטינסקי, ביאליק ובגין, והשבוע יוצאת לחנויות ביוגרפיה חדשה שלה על א"ד גורדון.

א"ד גורדון: "מאז שהקימו את השומר החדש אני מאוד מתלהבת ועוזרת להם ברעיונות ובדברים מהתחום שלי. אני מהאוהדים השרופים". יום אחד ראתה שהם לומדים את כתבי גורדון. "לא הבנתי מה להם ולו, והם אמרו לי שאני חייבת לבדוק. בדקתי והתברר לי שהתדמית שיצאה לו היא מוטעית. הוא לא היה סוציאליסט, ולא מאבות הקיבוצים. הוא לא ייסד את דת העבודה אלא היה יהודי אורתודוקסי".

העורג: היא החליטה לכתוב ביוגרפיה, שעדיין לא נכתבה עליו. "אמרתי שלדור הזה שמנסה להבין את כתביו, צריך לתת את המגע עם האיש". הכתיבה לא הייתה פשוטה ודרשה תחקירים מורכבים. "המסע הזה היה מרתק. העורך המדעי שלי אמר לי: 'עשר שנים אני מלמד את גורדון, חי ונושם אותו. עכשיו אני גם מכיר את האיש'".

הברכה: הפרטיות המשפחתית נשמרת בקנאות. מה שכן אפשר לספר הוא שלאחר גירושיה מבעלה הראשון נישאה לניצב בדימוס משולם עמית. מנישואיה הראשונים יש לה שלושה ילדים ושלושה נכדים, וביחד עם משולם היא סופרת חמישה ילדים ותשעה נכדים.

ירושלים: "אבא שלי הכניס לי לראש שחיפה היא תחנת מעבר בדרך לירושלים. אני הפנמתי את זה". היא גרה בבירה כבר שנים. "כל פעם שאני עולה לירושלים אני אומרת שאבות אבותיי התגעגעו לעיר הזאת, ואני גרה בה. אני מאוד אוהבת את העיר ואת הגיוון שבה".

אם זה לא היה המסלול: "הייתי ממשיכה לגדל או לעבוד עם ילדים ממשפחות מצוקה".

הילדים של היום: "חבל לי שהם הרבה פחות חופשיים לנפשם, ולא משוחררים מהמחשבה שעלול לקרות משהו. הם חשופים לכל כך הרבה ידע וזה מכניס להם פחדים בכל התחומים: מחלות, רעידות אדמה, פיגועים ואפילו התחממות כדור הארץ. אנחנו חשבנו רק על הדמיונות שלנו ועל איפה לקשור את החבל של המשחק"

מאות ספרים: "אני סופרת, אבל לא סופרת כמה כתבתי". הרעיונות לא מפסיקים לשטוף. "יש לי אוצר בלתי נדלה מהם, אבל זה לא בכוחי, הם פשוט באים". לעצמה היא נותנת את הקרדיט רק על ההתמדה. "זה שאני יושבת ומשתדלת להיות חרוצה, זו החלטה שלי"

במגרש הביתי:

בוקר טוב: יקיצה טבעית, "אלא אם אני נוסעת לנכדים או להיפגש עם תלמידים". אחרי הקימה שמתרחשת בשבע-שמונה היא עושה מתיחות, "ברכת השמש ביוגה".

מוזיקה: ליאונרד כהן, מנגינות צועניות וגם "מוזיקה קלאסית בלי להיות בקיאה בה". בישראלית אריק איינשטיין ואריאל זילבר "כמובן".

שבת: ליל שבת זה הדלקת נרות וקידוש. פעם בשבועיים כל הילדים, שלה ושל משולם, מתכנסים אצלם בבית ומביאים איתם את הנכדים לארוחה חגיגית. "השבתות האחרות מוקדשות לקריאה".

אוכל: "צמחונית מגיל צעיר", ולכן אהובים עליה מאוד מאכלים שונים עם טופו וגם "פלאפל, חומוס וטחינה".

פנאי: שוחה כמעט כל יום, קוראת וגם מטיילת בחו"ל, בכל פעם ליעד אחר. "אבל לא בטיול מאורגן, אלא עם תרמיל על הגב". כל ספרי משימה עולמית, 25 במספר, נולדו מהמקומות שבהם הייתה, "חוץ ממצרים".

אחזקת הבית: "מחזיקה את הבית בכוחות עצמי. אין לי עוזרת בית ומעולם לא הייתה לי, וזו ברכה, כי לא בריא לשבת המון שעות ליד המחשב. אני קמה, מנקה חדר, מעבירה את המטאטא מיד ליד, וזה יותר טוב מללכת לחדר כושר. אני נהנית מזה".

דמות מופת: א"ד גורדון. "דמות מאוד רוחנית. הוא נתן לי תשובה לכל כך הרבה דברים שחיפשתי במשך שנים. הוא הפך את היומיום שלי למשהו שיש לו משמעות הרבה מעבר לעצמו. בכל מיני מקומות בחיים אני רואה אותו צץ, ומקבלת ממנו השראה. המגע עם גורדון היה בעוצמה משנת חיים".

כשתהיי גדולה: "אחזור לשחק עם הנכדים שלי כדורגל".

לתגובות: [email protected]