מסרים לאומיים ברורים. אריה אלדד
מסרים לאומיים ברורים. אריה אלדדצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מה הקשר בין האירועים בספר 'אוגנדה' של פרופ' אריה אלדד (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), לבין סיפור חייו ופרשיותיו של אהוד אולמרט?

על הנייר, פרופ' אלדד שחיבר את רומן המתח הפוליטי על ראש ממשלה שמתחיל כחבר כנסת שלוחם בשחיתות ומסיים כמושחת בעצמו, כותב מפורשות שלמעט נקודת המוצא המשותפת, אין שום קשר. "גיבור הספר, יפתח ברקאי, הוא לא אהוד אולמרט ורינה כהן היא לא שולה זקן", הוא טורח להבהיר הן בהקדמה והן בכיתוב על גב הכריכה.

אלא שהקורא הנבון לא יכול שלא לתהות האם זו אינה אלא דרכו המתוחכמת של מי שהיה אחד הח"כים היותר נבונים וציניים לכסות את עצמו מבחינה משפטית, כמו העיתונאים שמשרבבים את המילה "לכאורה" בכל מקום. הסיבה לתהייה הזאת נעוצה בכך שדף הפתיחה של הספר מציג לא פחות מ‑35 דמויות, שכל אחת מהן רומזת לאדם מאוד ספציפי שקיים, או היה קיים, במציאות. גם קווי העלילה, כולל הסיפורים האישיים של הדמויות השונות, דומים בצורה מאוד חשודה למידע שהתפרסם בזמנו סביב פרשיות אולמרט השונות.

אומנם אין ספק שלא מדובר בתיאור ביוגרפי, או אפילו קרוב לכך, ושאלדד נתן הרבה חופש לדמיון שלו. אבל עדיין נדמה שמי שיסיים לקרוא את הספר עם הרושם שהקשר בין הדמויות למציאות הוא ממש לא מקרי בהחלט, לפחות בקווים כלליים, לא יטעה יותר מדי.

וברקע כל הדברים הללו מסתתרת, בצורה די ברורה, גם אמירה נוספת. כפי ששם הספר רומז, העלילה מתרחשת באוגנדה על בסיס המתווה הדמיוני שבו תוכנית אוגנדה המפורסמת אכן מאומצת על ידי הקונגרס הציוני השישי בבאזל בשנת 1903, ומדינת היהודים מוקמת באפריקה. אלא שבסיפורו של אלדד, גם שם העם היהודי לא מוצא שקט ושלווה. כל הקשיים שהיו מנת חלקם של בוני הארץ מתרחשים גם שם – מאבק בבריטים, מתח פנימי בין המפא"יניקים לרוויזיוניסטים, וכמובן מאבק באפריקנים המקומיים, במיוחד המוסלמים שבתוכם, כולל פוגרומים. לאחר מכן מגיעה ההכרזה על "מדינת אוגנדה היהודית", המלחמות, הכיבושים, ולבסוף כמובן הדיונים האם מדינת אוגנדה היהודית היא מדינת אפרטהייד.

המסר על פי אלדד הוא ברור: צרותיו של העם היהודי לא נובעות ממיקומו במזרח התיכון. בעיות דומות היו מתרחשות גם אם היינו הולכים לחבל ארץ נטוש באפריקה, וכנראה גם באמריקה. קשייו של העם היהודי הם סוג של גורל עליון. אגב, ארץ ישראל עצמה, על פי הספר, בהיעדרו של העם היהודי נשארת גם בסוף המאה העשרים חבל ארץ חרב, מוזנח ונחשל, מוכה בצורת ומלריה. והנה לכם עוד אמירה ברורה.

נקודת החולשה של הספר, לפחות לטעמי, היא האופן שבו הוא כתוב. אלדד בחר לכתוב את ספרו כאוסף של מונולוגים קצרים יחסית של הנפשות הפועלות, בחירה שלא מאוד תורמת לזרימה של הסיפור, ואפילו קצת מקשה על הקורא לעקוב אחרי העלילה. אלדד כאמור רומז לכל אורך הספר לאירועים שהתרחשו באמת, פחות או יותר, אך לא מספר אותם במלואם, ומי שלא מאוד בקיא באותם אירועים, ונדרשת כאן בקיאות לא מעטה, עשוי שלא להבין את המתרחש, או לחילופין ייאלץ לעשות מדי פעם עצירות באמצע הקריאה לטובת שיטוט בגוגל ובוויקיפדיה (כפי שאני עשיתי). ועדיין, בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומו, שכפי שאלדד רצה – מותיר את הקורא עם לא מעט תהיות עד לאן הגיעה השחיתות בצמרת השלטון במדינת ישראל. האמיתית. לא זו שבאוגנדה.