פסלה המוזהב של השופטת מרים נאור הוצב בירושלים וגרר אחריו תשומת לב תקשורתית ומשטרתית. ניתן בהחלט לקבוע שהאקט העביר את מסר המחאה היטב, ובכל זאת משהו היה חסר כאן.
הצבת הפסל המוזהב מגיעה מספר חודשים אחרי הצבת פסל מוזהב אחר, של ראש הממשלה נתניהו, בכיכר רבין שבתל אביב, גם כן כאקט מחאה. מציבי פסלה של נאור סיפרו ביושר כי הפסל שלהם אכן נולד בהשראת הפסל של נתניהו.
רבים מאוד יטענו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי מבחינה אובייקטיבית נאור אכן ראויה לפסל דיקטטורי מוזהב יותר מאשר נתניהו, ראשית משום שנתניהו נבחר על ידי העם, מה שאין כן נאור, ומעבר לכך, קשה למצוא דיקטטור שכל עיתונאי, בדרן ואיש תרבות בעיני עצמו יכול להשתלח בו ביטויים בוטים קשים ומסיתים באין מפריע.
קשה גם למצוא דיקטטור שתפיסת עולמו אחת והוא נאלץ ליישם תפיסת עולם שנייה בשל אילוצי דמוקרטיה, כבוד המשפט, רציפות שלטונית וכיוצא באלה. כך ממש לא נראה דיקטטור.
ובכל זאת בפסלה של נאור חסרה בעיניי מה שחסרה בעוד לא מעט מיזמי ימין – מקוריות.
העתקת רעיון הפסל מגיע כחוליה נוספת של העתקת רעיונות או כינויים של הימין מהשמאל. זוכרים את 'ארבע אמהות' שהוציאו את צה"ל מלבנון? מולן קמה תנועת 'שלושה אבות'. זוכרים את 'נשים בשחור'? מולן קמו 'נשים בירוק'.
זוכרים את המכון הישראלי לדמוקרטיה? מולו קמה התנועה למשילות ודמוקרטיה עם לוגו בעל מוטיבים דומים מאוד לזה של המכון. אל מול תנועת 'שלום עכשיו' נשא הימין בשעתו את שלטי 'שלום אכזב' והדוגמאות הרבות הנוספות פזורות לאורך ולרוחב ההיסטוריה של הפוליטיקה והחברה בישראל.
כל רעיונות הימין הללו אמתיים, טובים, נחמדים וצודקים, אבל איפה המקוריות חברים? בהיעדר מקוריות היחס כלפי המחאה או האמירה עלול לכלול גם יותר מקורטוב של זלזול, יחסה של התקשורת יהיה תמיד מצומצם יותר כי זו מעין חדשה ממוחזרת (היזכרו בראיונות הבלתי נגמרים עם מעצב פסל נתניהו, הביקורים אצלו בסטודיו, שחרור סרטונים משלבי העבודה, הבטחות להמשך ועוד ועוד), ובנוסף לכל אלה, יאמר כל איש יחסי ציבור מתחיל, חיקוי תמיד מחזק את המקור גם אם הוא מבקש לבטא בדיוק את ההיפך.
אם חיקו אותך סימן שאתה יושב חזק על המפה, אתה מוביל את השיח, אתה הוא שיכול להתקדם הלאה אל הרעיון הבא ומשאיר אבק לחקיינים שיבואו בהמשך. אפשר לאהוב ולהצדיק את זה ואפשר שלא, אך זו המציאות.
זו השעה להיזכר באיש אחד, משופם וחד להפליא, שחסר כל כך לימין הישראלי – אורי אורבך ז"ל. מוחו היצירתי לא עסק בחיקוי אלא בהובלה. הסלוגנים שהיו יצירי כפיו (ולדבריו גם יציריה של רעייתו מיכל) השאירו הם אבק לחקיינים מימין ומשמאל.
היזכרו רק בשני אלמותיים שכאלה – 'העם עם הגולן' ו'חברון מאז ולתמיד' ותחשבו על הפשטות, העומק ובעיקר המקוריות שמאחוריהם.
זו השעה לקרוא לכל המוחות היצירתיים מימין (ויש כאלה בשפע) – תהיו אורבכים! העם זקוק לרעיונות מובילי אג'נדה מבית היוצר שלכם.