אסתר חיות
אסתר חיותצילום: הדס פרוש, פלאש 90

אין שום דבר חגיגי בבחירת השופטת חיות לנשיאת בית המשפט העליון. שש השנים הבאות עלינו לטובה עם חיות בראש המערכת מדאיגות מאוד.

שופטים בערכאות גבוהות, לא רק במדינת ישראל אלא באופן כללי, ניתן לסווג לארבע "מפלגות" דמיוניות, שמרנים קיצונים, שמרנים מתונים, אקטיביסטים מתונים ואקטיביסטים קיצונים. בבית משפט עליון מאוזן היינו מצפים לראות משהו כמו חמישה שופטים בכל אחת מה"מפלגות" המתונות ושניים, שלושה שופטים בכל אחת מה"מפלגות" הקיצוניות.

מה שקורה בבית המשפט העליון שלנו הוא שעד לסבב האחרון של בחירת שופטים היו לנו שופט אחד (בקושי) מהמפלגה השמרנית המתונה, עוד שלושה-ארבעה מהמפלגה האקטיביסטית המתונה, וכל היתר מהמפלגה האקטיביסטית הקיצונית. את "זהותם" של ארבעת השופטים החדשים שנבחרו עוד מוקדם לדעת, אבל תרשו לי להמר שלא תהינה שם בשורות גדולות מדי.

מה שקצת איזן את התמונה בשנים האחרונות היתה העובדה שבראש בית המשפט העליון בשש השנים האחרונות עמדו שמרן מתון (גרוניס) ואקטיביסטית מתונה (נאור). כל זה השתנה היום, אם כי באופן בכלל לא מפתיע.

השופטת חיות, נציגה מובהקת של המחנה האקטיביסטי-קיצוני, תעמוד החל מאוקטובר בראש המערכת. מוקדם אמנם להתנבא כיצד יראה בית המשפט העליון בתקופתה, אבל הסימנים המוקדמים ממש לא מעודדים. רק פעולה נחושה מצד הדרג הפוליטי, בעוצמה וללא מורא, תמנע הפרה מוחלטת של האיזון בין הרשויות.

פעולה כזו יכולה להתרחש בחקיקה ויכולה להתרחש באפיקים אחרים, אך על מנת להוביל אותה נדרש לא רק רצון מצד שרת המשפטים. לשם כך דרוש גם גיבוי משמעותי מצד ראש הממשלה. הכדור נמצא במגרש שלו, והוא יהיה במידה רבה זה שיכריע את גורלה של הקדנציה הקרובה.