הרצל היה אוטו-אנטישמי?

לא מעט ציטטות מקוממות מדבריו של הרצל, כמו גם הרעיון להתנצרות ההמונית, מציבים סימן שאלה על דמותו של האיש. אז מי היה האיש באמת?

שמעון כהן , ט"ו באלול תשע"ז

מה החזון שלו? הרצל
מה החזון שלו? הרצל
פלאש 90

120 שנים חלפו מאז הקונגרס הציוני הראשון ולאורך השנה מתקיימים בהקשר זה לא מעט אירועים טקסים ודיונים.

בעשרות השנים האחרונות היו לא מעט ניסיונות לגמד ולפגוע באופן משמעותי בתדמיתו של בנימין זאב הרצל, מי שאולי נחשב לפרה הקדושה הגדולה מכולם בעולמה של הציונות. הדברים מגיעים עד כדי האשמתו של הרצל באנטישמיות.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו על תרומתו של הרצל לבניינה של הציונות המדינית וגם על ההאשמות שמוטחות בדמותו עם ד"ר אודי מנור מהמחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל, מומחה להיסטוריה ישראלית, ציונות ופוליטיקה.

בראשית הדברים נשאל ד"ר מנור אם אכן ללא הרצל כל מה שחווה העם היהודי במאה ועשרים השנים האחרונות לא היה קורה עד כינונה של מדינה עצמאית. "מצד אחד יש אמירה מקובלת בקרב ההיסטוריונים שלא שואלים מה היה אם. העובדה היא שהרצל היה וצריך לבדוק מה עשה. מצד שני אנחנו שואלים מה היה אם כדי לסנן וכדי להבין את ייחודו".

"הרצל כתב לא מעט ולא חשב שהוא עושה את הכול. קשה לדעת אם כל זה לא היה קורה בלעדיו, אבל כל מה שקרה במחצית הראשונה של המאה העשרים תרם תרומה עצומה להקמת מדינת ישראל", אומר ד"ר מנור המקפיד להוסיף ולהדגיש כי "ברור שבלי הפעולה של הציונים שבאו והקימו בדמם וזיעתם ישובים זה לא היה קורה".

כשהוא מבקש לתמצת את פועלו של הרצל אומר מנור כי תרומתו הייתה מכרעת בביסוס הפוליטיזציה והדמוקרטיזציה של הציונות. זאת כאשר הקים בעצם קיומו של הקונגרס מוקד בו יכולים היהודים לרכז מאמץ בכיוונים שמצאו לנכון, היינו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט העמים, ואת זאת עושים היהודים בקונגרס בדרך דמוקרטית בה יכול כל בעל דעה להציג את עמדתו ולהעמידה להצבעה וההצבעה היא שמכריעה.

גבר מחופש להרצל במהלך המחאה החברתית - 2011
צילום: רויטרס

באשר לשאלת הגורם שהוביל את הרצל למעש הציוני שלו, מפתיע ד"ר מנור ומציב סימן שאלה גדול. לטעמו לא משפט דרייפוס הוא שהוביל את הרצל לפעולותיו על אף שהוא עצמו כתב זאת. "זו שאלה גדולה שלא הצלחתי למצוא לה תשובה משכנעת – מה גרם להרצל לבחור בנתיב הזה ולהקדיש את תשע השנים האחרונות של חייו לציונות? מה הפך אותו לציוני?

''הוא כותב ב-1889 שמשפט דרייפוס הוא שגרם לו אבל זה בלוף שנועד לגייס את תמיכת יהודי ארה"ב כשכולם הכירו את פרשת דרייפוס. אבל בפועל כשהתחילה הפרשה הוא כמעט ולא כותב עליה, הוא כתב על אנטישמיות לפני פרשת דרייפוס, הוא הכיר אנטישמיות על בשרו עוד בהיותו סטודנט בוינה, הוא הבין את האיום האנטישמי על החברה באירופה ולא רק על החברה היהודית בלבד".

ומה באשר לתודעה הלאומית שהתעוררה באותה תקופה? האם הייתה לה תרומה למהלכיו של הרצל בזירה היהודית? לטעמו של ד''ר מנור התשובה בהחלט חיובית.

"עניין התודעה הלאומית ברחבי אירופה השפיעה ללא ספק, אבל צריך להגיד שבניגוד לדברי אינטלקטואלים ישראלים הציונות לא המציאה את העם היהודי. הייתה תודעה לאומית עוד הרבה קודם לכן. שורשי היהודיות מוקדמים ואינם עניינה של המאה ה-19. אמנם במאה הזו נוצרו תנאים שאיפשרו ליהודים להתארגן אך הם היו קודם לכן".

על האווירה והמציאות שאיפשרו את פעילותו של הרצל מזכיר ד"ר מנור כי הרצל יכול היה לפעול ולהקים את הקונגרס דווקא משום היותו שייך למיעוט היהודים שהיו בעלי זכויות אזרח. "רוב יהודי העולם היו ללא זכויות. מחצית מיהודי העולם ללא זכויות אזרח ברוסיה, וכך גם לא יהודי מרוקו והמזרח התיכון. היחידים שהיו בעלי זכויות אזרח היו כעשרת אלפים יהודי אלג'יריה שהפכו לאזרחי צרפת.

''יצירת קונגרס יכולה להתבצע רק על ידי בעל אזרחות וזכויות אזרח. ספרו של הרצל תורגם ל-15 שפות והפך לשיחת היום. הרצל משתמש בזכויות האזרח שלו כדי לייצר מכשיר פוליטי שישמש את היהודים להקמת מדינה שתיתן להם זכויות אזרח בעתיד".

בניגוד להיסטוריונים אחרים לא מזלזל ד"ר מנור בפגישתו של הרצל עם הקיסר. לטעמו מדובר באירוע דרמטי ביותר בקיבוע ההכרה המדינית בינלאומית בעם היהודי וצרכיו. הוא משווה את הדברים לזימונו של אזרח מהשורה לפגישה עם נשיא ארה"ב בבית הלבן, אירוע שבוודאי מעניק ערך מוסף למוזמן לפגישה שכזו.

"היום אנחנו במדינה שראש הממשלה שלה מוזמן לכל מקום בעולם וממשיך את מפעלו של הרצל להכרה במדינת היהודים, אבל לפני 120 שנה הגורמים המשמעותיים בעם היהודי, משפחת רוטשילד, עוינים את מפעלו של הרצל. כולם מעריכים את משפחת רוטשילד ורואים בהם מנהיגי העם היהודי ופתאום מגיע עיתונאי שמייצר מהפכה בעניין הזה. בעיניו הציבור ולא בעל המאה הוא בעל הדעה.

''יותר ויותר יהודים משתכנעים בכך, אבל בשמונה או תשע שנים הוא צובר הערכה בפוליטיקה האירופית, והפגישה עם הקיסר ופגישות עם שועי עולם הם בעלי משמעות עצומה. אי אפשר להמעיט בחשיבותו של מפגש כזה".

ד''ר מנור התבקש גם להתייחס להתבטאויותיו הקשות לעיכול של הרצל, התבטאויות שנחשבות לאוטו-אנטישמיות – בין השאר מדובר באמירותיו לפיהן "כמרי הנוצרים הם ברום המדרגה והנוצרים הפשוטים טובים מכמרי היהודים".

במקום אחר קובע הרצל ש'היהודים שולטים על העולם, מגרים מדינות זו בזו ועל פקודתם ממשלות עושות שלום. על השלום והמלחמה בעולם היהודים מתעשרים', התבטאות שנשמעת כמעט תואמת את הפרוטוקולים של זקני ציון, והתבטאות נוספת בשבח אנטישמים ישרים שייעשו למחסלי הרכוש היהודי וציטוטים נוספים המתפרסמים במקומות שונים מתוך רצון לנגח את דמותו ולהציגה כדמותו של בעל תפיסות אנטישמיות. זאת לבד מההצעה המוכרת להתנצרות המונית של העם היהודי בגלוי ולא בהיחבא.

כדי להתייחס לכל הציטטות הללו ולאחרות קובע ד"ר מנור כרקע כי ביומנו כתב הרצל ממוחו הקודח גם דברים פנטסטיים שכדי להבינם אין לקחת את הציטטות ולנגח בהן אלא לקרוא את ההקשר שבו נאמרו הדברים. "צריך להבין למי מיועדים הדברים שניתן להגדיר אותם כאוטו-אנטישמיים. שאלת ההקשר היא המסובכת בעבודתו של היסטוריון. אנשים אומרים הרבה דברים וצריך להשאיר דברים בהקשרם".

"אכן להרצל היה ראש מאוד יצירתי, ובשלבים הראשונים של חייו הוא חשב להיות כותב מחזות. באחד מכתבי יומנו הוא עסק בסוג המדים שילבשו חברי התזמורת באנייה שתצא מאירופה ושאר אנקדוטות ואולי הבלים", מדגים ד"ר מנור את מניפת הנושאים בהם עסק הרצל בכתביו.

"הביקורת של הרצל על יהודים היא לא על היהודים כשלעצמם אלא לקבוצה שעשתה לו את המוות "רבני המחאה". יצאו כנגדו רבנים מקומיים, קואליציה רפורמית אורתודוקסית מולו כשרצה לקיים קונגרס במינכן. הם האמינו בתפיסה שלפיה יהודי הוא קודם כל גרמני, ופתאום בא יהודי בעל תרבות גרמנית שרוצה להגדיר את העם היהודי כקבוצה לאומית ולא רק כקבוצה דתית, ואז הוא כותב את אחד המאמרים הקשים לקריאה תחת הכותרת 'מאושל' שהוטחה ביהודים על ידי שונאיהם.

''התזה שלו היא שיהודי, במציאות של האמנסיפציה, שרוצה להתבולל יכול לעשות זאת והקהילה לא יכולה לעשות כנגדו דבר. יהודים רבים מחקו את זהותם והמפורסמת היא משפחת מרקס. הרצל מבין את זה וקובע שכאשר שיש ליבראליזם זכותו של אדם לבחור את עתידו".

לדברי מנור במציאות זו שבה קיים חשש ההתבוללות מבקש הרצל להציע את הלאומיות היהודית כפתרון אחר עבור מי שלא רוצה או לא יכול להתבולל, וכפי שהוא מגדיר זאת בעצמו באירוניה, "להקים מדינה שבה יוכלו היהודים להסתובב בגאווה עם האף העקום והחטוטרת". מנור משוכנע כי אמירה מעין זו חושפת את הנימה שבה נאמרים הדברים, נימה של אבסורד המשתמש במה שהטיחו ביהודים ככלי לתגובת היהודים.

גם באשר להצעת ההתנצרות סבור ד"ר מנור כי לו ייקראו הדברים בהקשרם המלא יהיה ברור שהוא לוקח את דברי מתנגדי המדינה היהודית למחוזות האבסורד ומבקש להראות להם לאן עלולה להוביל עמדתם ומשום כך הוא מתאר את הרעיון הפנטזיונרי של צעדת יהודים להתנצרות והשתלבות תחת כנפי הכנסייה.

"הפתרון הקיצוני הוא האבסורדי, ולכן אני מוביל אתכם באף לפתרון שלי גם אם קשה לראות כעת בדמיון את קיומה של מדינה יהודית עם ישובים ערים וכבישים. אנשים ראו בכך חלומות תלויים באוויר".

"הדבר הנכון לעשות עם הרצל הוא פחות לחפש ציטוטים מביכים, למרות שגם זה מותר, ובמקום זאת לקחת את שני הספרים החשובים המרכזיים שלו, 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד', ולקבל מתוכם מענה בכנות לתפיסתו של הרצל – ב'מדינת היהודים' הוא מסביר את בעיית היהודים שלא רוצים להתבולל ולא להיות גרמני או אמריקאי בני דת משה, וב'אלטנוילנד' הוא מתאר את הקמת החברה במדינה היהודית שתקום עם פיתוח טכנולוגי מואץ, מקום של יוזמה פרטית בלי לרמוס ערכים חברתיים".

לקראת סוף דבריו מזכיר ד"ר מנור את הציטוט המפורסם מדבריו של הרצל, ציטוט שלטעמו אמור היה להיות המפורסם מכולם - 'ציונות היא קודם כל שיבה ליהדות', וזאת כעדות לכך שבדמיונו לא ראה הרצל ניתוק כלשהו מהחזון שהוא רוקם ליהדות, אלא בדיוק להיפך.