בשבע מהדורה דיגיטלית

רחמנות מול ותרנות

ביהדות אנחנו סולחים לעצמנו לא כוותרנות, אלא מפני שאנחנו עושים ככל יכולתנו

הרב חגי לונדין , ט"ז באלול תשע"ז

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
עצמי

פרשת כי תבא פותחת בווידוי מפתיע. אדם מגיע עם מעשרותיו אל מקום המקדש ומתוודה בווידוי המכונה "וידוי מעשרות": "ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי... שמעתי בקול ה' אלוקיי עשיתי ככל אשר ציוויתני" (דברים כו, יג‑יד).

על פי רוב המילה וידוי מתקשרת אצלנו לתחושת אשמה. ישנן כמה פעמים שאדם מתוודה במהלך חייו: בתפילות שחרית ומנחה, בחשבון נפש לפני השינה, ביום החתונה, ביום הכיפורים ואפילו לפני המוות. השורש של המילה וידוי הוא מלשון הודאה. אדם מודה בלב כבד על חטאיו ובעקבות כך זוכה למחילה. בנצרות למשל, טקס הווידוי על החטאים משמש כמרכיב הבלעדי בכפרת האדם. אולם כאמור בווידוי מעשרות אנו נתקלים בנוסח הפוך, נוסח שלא רק שאינו מאשים אלא אדרבה, מכריז בריש גלי על מעשה טוב: "שמעתי בקול ה' אלוקיי עשיתי ככל אשר ציוויתני" – אני בסדר.

תחושת הביקורת וחוסר שביעות הרצון מחיינו הן ללא ספק המפתח לתשובה ולתיקון. אולם לעיתים, בלהט הביקורת כלפי עצמנו ובעיקר כלפי אחרים, אנחנו שוכחים נתון חשוב: אנחנו גם עושים מעשים טובים. יתרה מזאת, גם כאשר נכשלנו ונפלנו – פעמים רבות עשינו ככל יכולתנו. וזה הרבה מאוד.

הדברים תלויים בשאלה מהי העמדה הנפשית שלנו. אם העמדה הנפשית היא כזאת שמחפשת שלמות ומוחלטות, הרי באמת עלולה להיווצר אצלנו תחושה מייאשת ולא סלחנית כלפי עצמנו (במקרה הטוב) וכלפי העולם (במקרה הרע). לעומת זאת, כאשר העמדה הנפשית היא תביעה מתמדת לשיפור והשתלמות, אנחנו מתמלאים בשמחה. היכולת לסלוח לעצמנו נובעת ממידת הרחמים.

בעולם המערבי מידת הרחמנות מתחברת אסוציאטיבית עם ותרנות (ולכן בתרבות כיום אנשים ממהרים מדי לסלוח לעצמם מבחינה מוסרית), אולם זוהי הבנה שאינה נכונה. חז"ל אומרים ש"כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא יוותרו מעיו". אי אפשר לבקש מאת הבורא רחמים במשמעות של עיגול פינות. האמת האלוקית חייבת להופיע בעולם. בקשת ויתור מאת ה' נמשלת לאדם שמתחנן בפני המורה לחשבון שיסכים ששתיים ועוד שתיים שווה חמש ולא ארבע.

צריך להבין שהמילה רחמים מגיעה מהמילה רחם. הרחם של האישה הוא המקום שבו העובר מתפתח לפני צאתו לאוויר העולם. הרחם הוא המקום שבו מתרקמים חיים חדשים שיופיעו בעתיד. במילים אחרות, היכולת לרחם ולסלוח, לעצמנו ולעולם, היא היכולת לתת אמון. אנחנו סולחים לעצמנו לא כוותרנות, אלא מפני שאנחנו עושים ככל יכולתנו. למרות שכעת אנחנו מצויים בכישלון – עוד נשכיל להצמיח כוחות חדשים שיובילו אותנו אל היעד. היכולת לסלוח לעצמנו היא היכולת להיות סבלניים ולהבין שהמציאות כולה, ואנחנו בתוכה, מתקדמים לאט לאט. יש נפילות וירידות, אבל הכיוון הכללי הוא התקדמות.

המבט הבוגר מבין שאין דבר כזה ניצחון מוחלט, אין דבר כזה "ממחר לא אכשל יותר לעולם". יש הבנה שממחר אשתפר עוד קצת, ומתוך ההקשר הזה גם אפשר לסלוח לעצמך ולחיות עם הכישלונות באופן ראוי. השנה הצלחתי להתרכז בתפילה חמש דקות יותר מאשר בשנה שעברה; השנה, לעומת שנה שעברה, הצלחתי לקבוע עוד שיעור אחד בשבוע; השנה הצלחתי לדבר קצת פחות לשון הרע – כל אלה הם הישגים אדירים שאמורים לתת את המנוע והשמחה להמשיך להתקדם הלאה. לקראת השנה הבאה.

חוזרים אל המקור

ימי חודש אלול הם ימי התשובה שבהם אנחנו מתחילים לשמוע קול שופר, קול שזועק "שפרו מעשיכם". אולם קול השופר אינו רק תביעה לשיפור. קול שופר הוא גם ביטוי לקול אלוקי, מקורי, קול מהדהד שלא מן העולם הזה, המבקע את חלל האוויר ומזכיר לנו שאנחנו שייכים לעולם שלם, רחוק רחוק מעבר לעולמנו הבעייתי.

התקיעה בשופר מתרחשת בשלושה שלבים: פשוטה שלפניה (קול רצוף), שברים-תרועה (קול קטוע), ופשוטה שלאחריה (קול רצוף). חיינו מתחילים בקול רצוף, תמים, בלי בעיות. משם הוא יורד לתוך סיבוכי העולם הזה ומתבטא בקול קטוע ומרוסק. אולם לאחר הסיבוכים – חוזרים שוב אל המקור, אל הקול האלוקי-טבעי. הנשמה חוזרת אל מקורה. נזכרים בשלמות שעומדת ביסוד חיינו. נזכרים שאנחנו בעצם פשוטים וטובים.

ארבעת שלבי התשובה לפי הרמב"ם הם כידוע עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. הווידוי אינו רק מלשון הודאה על חטא אלא גם מלשון תודה. תודה לה' על הכוח שנתת לי לעשות השנה מעשים טובים, תודה על כך שחיי מלאים בכל כך הרבה דברים נפלאים, תודה על כך שנתת לי את הכוח לעשות ככל יכולתי, "ככל אשר ציוויתני", ואז – "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו, יא).