רקיע פוגש מדבר. מרחבי האין. רק חול וחול. נצנוצי צהוב נושקים לזהוב. השמש יוצאת מנרתיקה, ובחיוך ערמומי קופחת ללא רחם ומטילה את קרניה על הצהוב המדברי.
רגל יחפה מתרוממת, כבדה. כפות ידיים יבשות, קמוצות סביב חבילות זעומות שמקפלות בתוכן חיים שלמים, חיים שהיו ואינם עוד.
עוד ארוכה הדרך. הזיעה, הצמא, הפחד, התשישות, חיות הבר, כולם חברו לדרך הפתלתלה, כולם יובילו לארץ המובטחת.
הן הגיעו לארץ לאחר עמל הדרך, רחוקות שנות דור ממציאות החיים המערבית-מודרנית. חיש הן הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף הישראלי, יפות, מוכשרות, יכולות.
מעט דעת ניתנה לתקופת הפריון של יוצאות אתיופיה. והרי האוכלוסייה האתיופית היא צעירה יחסית. ארבע חוקרות יצאו לדרך למקד את המבט בנתוני הפריון, ההיריון והילודה של אוכלוסייה יקרה זו.
פערי תרבות
מתברר שהאוכלוסייה האתיופית מתייחסת למערכת הרפואית כמערכת שנותנת מענה רק לחולי. גם כשהרו, הנשים מגיעות באיחור רב למעקב היריון. וכשהן סוף סוף מגיעות, הן נתקלות בחומת הביורוקרטיה הניצבת אל-על בגאון. הן מרגישות ניכור, אפליה, חוסר הבנה, דברים שמקשים על הנגישות שלהן למערכת הרפואית.
המחקר מראה שהן מתלוננות פחות, מיידעות פחות את הצוות הרפואי על מצב בריאותן, וכך מגיעות בשלבים מאוחרים יותר למעקב, כנראה בגלל הקושי בהתנהלות מול הצוות, כשבנוסף לכך קיים פער תרבותי בין המטפלים ובין המטופלת.
מבחינת מערכת הבריאות הן חשופות לפחות מידע על רפואה מונעת ומעקב רפואי עקב פערי שפה ומנטליות וקשיים בתקשורת. הרי צריך גם אמון וקשר בין-אישי שיאפשרו את הנגשת המידע, ואולי יותר תמיכה של מסגרות לא פורמליות, הרחבת שירותים ייחודיים, והצבת יותר נשים במערכת שתתמוכנה בנשים ההרות ובכלל האוכלוסייה.
מבחינה מילדותית האישה יוצאת אתיופיה ההרה תסבול מיותר סיבוכי היריון. יש שכיחות גבוהה של סוכרת היריון – עד פי שלושה מנשים באוכלוסייה הכללית. גם יתר לחץ דם הריוני ורעלת היריון יפגשו בשכיחות גבוהה יותר את ההרה מאתיופיה.
ומה קורה כשהיא מגיעה סוף סוף לחדר הלידה? הנשים האתיופיות נעזרות פחות בהרדמה אפידורלית. חווית הלידה תישאר כואבת, מייסרת, בלי שליטה. הן גם עוברות יותר ניתוחים קיסריים יחסית למספרן באוכלוסייה ולאינדיקציות הרפואיות המקובלות, כאשר רוב הניתוחים מתבצעים בהרדמה כללית ולא אפידורלית, עקב קושי בתיווך של מידע ואזהרות, כך שהנשים המופלאות הללו מפסידות את חוויית הלידה. האם מישהו שם לבו לכך?
מחייב שינוי
בקרב הנשים האתיופיות נמצא אחוז גבוה יחסית של לידות של עוברים במשקל נמוך, יותר פיגור בגדילה התוך-רחמית, ציון האפגר בלידה נמוך מ‑7 (זהו ניקוד שנותנים רופאי הילדים ליילוד בשעת הלידה, שיכול לנבא פגיעה אפשרית סביב הלידה). בנוסף לכך, שיעור הלידות השקטות אצלן גבוה יחסית לציבור היולדות הכללי.
אחוז הפסקות ההיריון בקרב צעירות אתיופיות בגיל 20‑30 הוא גבוה מאוד - פי שלושה מאוכלוסיות אחרות. עד גיל 25 רוב הנשים כמעט לא משתמשות בגלולות. אמצעי מניעה שכיח אצלן הוא זריקת דפו-פרוברה המכילה פרוגסטרון, שבילידות אתיופיה השימוש בו מוערך בשנות העלייה הראשונות בכ‑30 ל‑100 שנות אדם לעומת תשע ל‑100 באוכלוסייה רגילה. אצל ילידות הארץ ממוצא אתיופי גיל המשתמשות בדפו-פרוברה גבוה יותר.
לפני שנים אחדות קמה מהומה כאשר נתגלו נתונים אלו. הייתה תחושה שרופאים גינקולוגים ממהרים לרשום את הזריקה דווקא לאוכלוסייה זו, מתוך זלזול ותחושה שהנשים לא תוכלנה להתמודד עם אמצעי אחר, וכן נטען שהתרופה אף ניתנה לנשים שלא ידעו שהן נוטלות אמצעי מניעה. לא ברורות מה היו מסקנותיה של ועדת החקירה שבדקה טענה זו, אבל לי ברור שהמציאות חייבת להשתנות.
חוויה אישית
מבצע שלמה. אני מדדה כה וכה, הבטן ההריונית של חודש תשיעי בולטת דרך כפתורי החלוק. והנה, נכנסת לחדרי אישה אתיופית כחושה, מובכת, ואיתה מלווה לא-אתיופי ממין זכר. אני מנסה לתקשר – מישירה אליה מבט. המלווה מדבר עברית רהוטה אך לא מילה אחת אמהרית. ואילו היא - בוהה בי בעיניים גדולות, מבוהלות. אני מבקשת שהיא תעלה לכיסא הגינקולוגי לבדיקה - אך המלווה לא יכול לתרגם, ובוודאי שהוא גם לא יכול להישאר בחדר בזמן הבדיקה. ואני חושבת בלבי: איך שלחו אותה כך, לבד, לבלתי-נודע? ייתכן שהיא מעולם לא חוותה בדיקה גינקולוגית, וזו תהיה ממש תקיפה לגשת אליה כך.
אזרתי אומץ, ושלחתי אותם חזרה למלון. ביקשתי שתחזור רק עם מלווָה שמדברת אמהרית ותכין אותה לבדיקה, וכשאני מקבלת את הסכמתה ורצונה בכך. האחיות רטנו על הרופאה הדעתנית, אבל זה לא עזר להן. ואם תרצו לדעת איך נגמר הסיפור, תוכלו לעיין בספרי 'חיי אשה'. הוא כתוב שם שחור על גבי לבן.
פורסם בפנימה