תחילת השנה זה הזמן להחליט לשבור גבולות
תחילת השנה זה הזמן להחליט לשבור גבולותאיור: עדי דוד

שעון שבת של שקע. כולכם מכירים בוודאי את החפץ השימושי הזה, שבעונת החגים הקרבים ובאים הופך להיות שימושי עוד יותר.

גם אני מכירה אותו, אבל מרחוק. משהו מלחיץ אותי בכל הצ'ופצ'יקים שצריך להוציא ולהכניס, החיצים והמחוגים שמסתובבים לכל מיני כיוונים. לכן הכנסתי את השש"ש לרשימת ה"דברים שהם לא בשבילי", שמישהו אחר יתעסק איתו. ברשימה הזאת יש פעילויות נוספות כמובן, כמו ניהול חשבון הבנק, ריצת מרתון, קדיחה בקיר והכנת מנות אחרונות עם יותר משלושה שלבים.

לרובנו, אני מאמינה, יש רשימות כאלה. אנחנו מתנהלים בגבולות הגזרה שקבענו לעצמנו, ולפעמים בגבולות שאחרים קבעו לנו בעזרת הערה עוקצנית או אף מעוקם. וגם אנחנו, כהורים, משמעותיים מאוד בהכנת הרשימה השחורה לילדינו. הרי משחר ילדותם אנחנו עושים להם אבחונים פסיכולוגיים בגרוש, ומי כמונו יודע את הנקודות החזקות והחלשות שלהם? ומי כמונו משדר להם בוקר וערב מה הם? אבל לפעמים הילדים מפתיעים. תשמעו סיפור ששמעתי מחברה טובה.

משפחתה הענפה של חברתי היא משפחה מוזיקלית. את זמירות השבת שרים אצלם בהרמוניה מופלאה של שלושה קולות לפחות, ורוב הילדים מנגנים על כלי כזה או אחר, חלקם הגדול בלי שום הכשרה רשמית. והנה בין כל הזמירים צץ לו עורב אחד, או עורבנית ליתר הדיוק. אחת הבנות, נקרא לה ב', היא זייפנית קטסטרופלית. היא אוהבת לשיר, אבל כשהיא עושה את זה בפורום משפחתי הפרצופים המיוסרים משקפים לה מיד שהיא אי שם בסולם לא נכון, או בצליל שהוא לגמרי לא זה. וגם החיוכים שמתחת או מעל לשפם.

"אני במקומה", כך אמרה חברתי, "הייתי הולכת לפתח כישרונות אחרים. הבחורה בהחלט שפיץ בכמה וכמה תחומים, ומה לעשות? לא כולם חייבים להיות מוזיקליים". אבל ב' שמה פס על כולם, וביום מן הימים ניגשה לפסנתר, סינג'רה אח מנגן וביקשה לדעת איך עושים את זה. והוא, אח טוב שכמוהו, הבליע את החיוך ולימד אותה את הבסיס.

מאז ב' התקדמה מאוד. היא למדה בכוחות עצמה איך לקרוא תווים, ובעזרת הרבה מאוד התמדה, וגם כישרון שהתחבא לו אי שם מתחת לפני השטח, היא מנגנת מדהים, מעורר השתאות ממש. למעשה, היא עלתה ביכולת הנגינה שלה על כמה וכמה מאחיה. אז נכון, לפעמים היא מנגנת בסולם אחד ושרה בסולם אחר לגמרי, אבל אולי גם זה ישתפר עם הזמן.

אז הנה איחול לשנה החדשה: שנסגל לנו קצת את תכונות הנפש של ב'. כנראה שהרשימות שלנו יותר גמישות ממה שנדמה לנו, אם רק ניפתח ונאפשר לעצמנו לחרוג מהן. יש איזו מידה שאנחנו בטוחים שאנחנו תקועים איתה לעד ולעולמי עולמים? כדאי לנסות לעבוד דווקא עליה. אולי אני אפילו אקח קורס מזורז להפעלת שעון השבת. זה לא יכול להיות עד כדי כך מסובך, נכון?

פינת הלייק

והפעם בפינת הלייק, שכוייח גדול לעם ישראל. או לפחות לחלק ממנו שערך קניות בבוקרו של יום רביעי שעבר בסניף רמי לוי שבאריאל. ומעשה שהיה כך היה.

עמדתי לתומי מול מדף הקמחים, מנסה לפענח אם עדיף שניים פלוס אחד או ארבעה בעשר, כש...פוף! החשמל כבה, וברחבי הסופר האפלולי החלה להישמע אזעקה. "לקוחות יקרים, המערכת זיהתה אש", אמרה בת קול משמיים, או בעצם, בן קול. "אתם מתבקשים לצאת מיד מהמקום דרך היציאה הקרובה אליכם ביותר". אבאל'ה!

הבטתי במהירות סביב, וגיליתי שאף אחד לא מתרגש. אנשים התעלמו לגמרי מהאזהרה שחזרה ונשנתה, והמשיכו לערוך קניות להנאתם. אבל אני, כנראה, יותר זהירה או לחוצה מהקונה הממוצע. תשמעו, אולי באמת מדובר במקרה חירום? קורים דברים לפעמים, גם אם זה נראה לנו הזוי שיקרו דווקא לנו. אז הפקרתי את עגלת הקניות, ורצתי בהיסטריה לעבר היציאה. סתם, זה לא מה שעשיתי. אבל כן צעדתי לעבר הקופה הראשית ושאלתי מה קורה.

"האמת? אין לנו מושג", משכה הקופאית הראשית בכתפיה. "אני ממש לא יודעת מה לומר לך".

טוב, חיכיתי כמה שניות, ראיתי שהכול בסדר, לא רואים אש ולא מריחים אש וכולם סבבה, אז הצטרפתי לעדר האדיש וחזרתי למלא את העגלה. הפסקת החשמל נמשכה עוד ועוד, אזהרת האש נהייתה חופרת מרגע לרגע, ואנשים האירו בפלאפונים על המקרר כדי לא להתבלבל בין המעדנים. ואז החשמל נדלק. "או!" נשמעה קריאת שמחה מהדהדת ברחבי החנות, ואז "אוף..." המוני כשהאור כבה שוב. ושוב נדלק, ושוב כבה, וחוזר חלילה.

סיימתי את הקניות בדיוק כשהחשמל חזר סופית (הם גילו שצריך ללחוץ כל הזמן על איזה כפתור בלוח החשמל, וממש כמו הילד בסכר, הפקידו אגודל של אחת העובדות על המלאכה), אבל זה לא עזר לי. תורים ארוכים השתרכו ליד הקופות, שעדיין לא התעוררו מהתרדמת. וכך עמדו להם הקונים, וחיכו, וחיכו, וחיכו עוד קצת. אולי רבע שעה, אולי חצי - לא הבטתי בשעון, אבל לי זה הרגיש המון זמן. ולמרות שאני בטוחה שלאף אחד שם לא היה פנאי מיותר, הקהל היה סבלני באופן מעורר התפעלות. לא צעק, לא התלונן ולא רב על המקום בתור. אנשים הריצו קצת דאחקות, חייכו זה לזה באחוות תקועים, ושתו מכוסות המים שחילקו הקופאיות לממתינים.

אז אתם רואים? למרות כל ההשמצות, מתברר שעם ישראל הוא עם רגוע, סבלן, שלו ונחמד. או לפחות נציגי המתנחלים שבו.

לתגובות: [email protected]