בשבע מהדורה דיגיטלית

המבוגר האחראי

אז מני התלונן על שרה, שהאשימה את אלדד, שתקף את ביבי, שנכנס באהוד, שהאשים את יאיר שפרסם קריקטורה וחטף מכל הכיוונים.

דביר שרייבר , כ"ג באלול תשע"ז

מזל שמבוגרים לא מתנהגים ככה. ההפגנות מתחת לביתו של מנדלבליט
מזל שמבוגרים לא מתנהגים ככה. ההפגנות מתחת לביתו של מנדלבליט
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

הכול התחיל כשמני מה-אתה-רוצה-ממני אמר לגננת ששרה היפה הרביצה לו ומגיע לה עונש, אבל שרה התעקשה שדווקא מני הוא זה שזרק עליה חמגשיות מארוחת הצהריים, כי הוא מקנא בה שהיא חברה של בנימין החזק ששומר לה על הנדנדה, ולא נותן לאף אחד להתקרב אליה.

בחצר של הגן עמדו כל הזמן ציפי הלבנה ובוגי הצודק, ויאיר המסעיר עם הג'ל הבהיר, ומשה החייכן, וישראל וגדעון ונפתלי ואבי שהוא ילד חדש בגן, ואהוד א' שכרגע בעונש ואהוד ב' שהוא בעצמו עונש, וחיכו שביבי יפנה להם כבר את הנדנדה.

"נו, ביבי", התחננו הילדים, "תן גם לנו להתנדנד קצת".

"לא רוצה ולא רוצה", הוציא ביבי את הלשון, "אני המלך של הגן".

"מי קבע?", התריסה ציפי הלבנה במרה שחורה.

"העם", אמר ביבי.

"לא מכירה", אמרה ציפי והורידה צ'אפחה אדירה על הגב של בוז'י החמוד, שעשה את מה שאמא שלו לימדה אותו לעשות ברגעי מצוקה, כלומר ספר עד עשר ורק אחר כך בכה בצד.

"מה קרה לנו?", שאל יאיר המסעיר עם הג'ל הבהיר, "מה נהיה מאיתנו?"

"אופוזיציה", אמר ביבי ועבר להתנדנד גם בסלאלום.

בינתיים, אלדד שמנהל את העניינים מהצד, הבין שהעם הסתום די מבסוט מזה שביבי יושב על הנדנדה. "עד שהוא ירד אנחנו כבר נעלה לכיתה אל"ף", לחש אלדד המנהל-מהצד למני מה-אתה-רוצה-ממני, ושניהם ניגשו אל אביחי התורן האחראי ודרשו ממנו להוריד את ביבי מהנדנדה ולשלוח אותו לפינה של העונשים יחד עם אהוד א'. מני מה-אתה-רוצה-ממני הראה לאביחי התורן האחראי את הצלקות ששרה עשתה לו, ואלדד המנהל-מהצד גילה לו בסוד שביבי מטביע צוללות בשירותים ועושה עיסת נייר מעיתונים ומעשן סיגרים כשהגננת לא רואה, ובאופן כללי כל הסירחון בגן זה בגללו.

"אני אבדוק את זה", הבטיח אביחי התורן האחראי, "אבל זה ייקח זמן".

"קח כמה זמן שאתה צריך", אמרו מני ואלדד, התיישבו לו על הראש ותופפו עליו בקצב.

ביבי, שבשום פנים ואופן לא רצה לוותר על הנדנדה, נזכר שהוא ראה בטלוויזיה שבאמריקה יש ילד אחד – יש לו שם מצחיק כזה, דונלד – שיושב על הנדנדה ומחרף ומגדף את כל מי שמנסה להוריד אותו ממנה. "מה שטוב לאמריקה, טוב גם לנו", אמר ביבי לשרה, נעמד על הנדנדה וצעק בלי הפסקה שלא יהיה כלום כי אין כלום, וגם הודיע שמי שלא יתמוך בו בגלוי לא יקבל ממנו ביום שישי עוגה וחמגשית כשהוא יהיה אבא של שבת.

"לא צריך את העוגות שלך, מושחת!", צעקו ציפי הלבנה ובוז'י החמוד ויאיר המסעיר עם הג'ל הבהיר ואבי שהיה חדש בגן ורצה שיקבלו אותו לחבורה של המגניבים.

"אתם עוד תתחננו לקצת פירורים, צבועים", ירד עליהם ביבי.

"אתה בכיין", אמר אהוד ב' ישר למצלמה.

"אתה שיכור", אמר יאיר הקטן שצייר בפינת היצירה קריקטורה חביבה כדי לתלות על המקרר בפייסבוק.

"אתה צריך פסיכיאטר", אמר אהוד ב'.

"קוף!".

"חמור!".

"סוס!".

"עז עיוורת!".

ותוך חצי דקה עפו בחצר מכות וצעקות וקללות נוראיות, עד שהגננת הפרידה ביניהם והכריחה אותם ללחוץ ידיים ולהבטיח שאחרי הבחירות כולם יישבו ביחד על הנדנדה, חוץ מאלדד המנהל מהצד ומני-מה-אתה-רוצה-ממני שכבר תפסו מקום על הראש של אביחי. ילדים, נו. מזל שמבוגרים אף פעם לא מתנהגים ככה.

גרון עמוק

דווקא עכשיו, רגע לפני החגים, חטפתי וירוס לא חגיגי בכלל. שלושה ימים הסתובבתי עם כאבי ראש מציקים ולא ידעתי אם זה בגלל שלא שתיתי מספיק או שאלדד יניב התיישב גם לי על האונה השמאלנית של המוח. אחרי שלושה ימים הראש נרגע, אבל אז התחילו כאבי גרון. הרגשתי כאילו קוריאה הצפונית עושה בגרון שלי ניסויים גרעיניים. כאילו נתניהו וברק עושים שם קרב סכינים. כאילו המשטרה חוקרת שם את כל מאות החשודים באלפי פרשות האלף למיניהן, ואז מצרפת גם את רמי לוי למצעד הנחקרים. וכל זה אצלי בגרון.

בסוף נשברתי והלכתי לרופא, כדי שיבדוק אם אין לי סטרפטוקוק או מאחז סמוי של חיזבאללה בעומק הגרון. הרופא הציץ, נפגע, ואז אמר שאין מה לעשות כי זה וירוס. שאלתי מה זה אומר. הוא אמר שאף אחד לא יודע, כי וירוס הוא יצור חמקמק שהרפואה המציאה כדי שיהיה מה לכתוב באות ו"ו בארץ-עיר תחת הקטגוריה "חי".

הודיתי לו במנוד ראש (היה לי קצת קשה לדבר) והלכתי הביתה להוריד תוכנת אנטי-וירוס. בינתיים, עד שתעלה גרסה מעודכנת, קים ג'ונג און ונסראללה יושבים לי בגרון ומשחקים ארץ-עיר. העיקר שהם נהנים.

*** אבא של חייל ***

תמיד משמח לקבל שיחת טלפון מהבן בצבא, במיוחד בשעת הת"ש לפני השינה. מבחינת צה"ל, ת"ש הם ראשי התיבות של "תנאי שירות". מבחינת ההורים, ת"ש זה "תגיד שלום" לפני שאתה הולך לישון, שנדע שהכול בסדר. מבחינת החיילים, תש כוחם עוד הרבה לפני שעת הת"ש.

אז לפני כמה ימים הבן התקשר, אבל לא בערב אלא דווקא באמצע היום. "הכול בסדר", הוא הרגיע, "פשוט אמרו לנו למלא פה איזה טופס עם פרטים אישיים. יש לך כמה דקות?".

"בכיף", אמרתי, "אני בדיוק בשעת ת"ש".

"סבבה", הוא אמר, "כמה אתה ואמא מרוויחים בחודש?".

"מה זה משנה?".

"הצבא רוצה לדעת".

התברר שצה"ל חייב לדעת מה מצבו הכלכלי-חברתי של כל חייל וחייל כדי לנסות לעזור למי שזקוק לכך, ועל הדרך לעזור לעוד כמה גורמים נזקקים כמו רשות המיסים למשל. האמת היא שממס הכנסה אין לי מה להסתיר, אבל באופן עקרוני אני לא חושב שילדים צריכים להיות עסוקים בשאלה כמה ההורים שלהם מרוויחים.

"תכתוב שלא חסר לנו כלום", אמרתי לו.

"הם רוצים לדעת אם זה מעל משכורת מינימום", הוא הקריא מהטופס.

"התשובה היא כן".

"מעל השכר הממוצע במשק?", הוא המשיך להקריא.

"תכתוב שאתה לא יודע ותעבור לסעיף הבא", הצעתי.

הסעיפים הבאים שאלו כמה ילדים מתחת לגיל 18 נמצאים בחזקתנו (אבא שמתנהג כמו ילד זה לא נחשב), כמה חדרים יש לנו בבית, כמה שווה הדירה, כמה שווה המכונית, כמה דלק היא אוכלת, כמה זמן יעבור עד שנחליף אותה כבר, כמה כסף יש לנו בבנק, כמה חובות יש לנו, כמה אוכל יש במקרר, כמה פעמים ביום אנחנו מחליפים בגדים וכמה-כמה נגמר בית"ר נגד פתח תקווה.

"תקשיב", אמרתי לטפסן בשדה הטירון, "זה לא טופס תנאי שירות, זאת הצהרת הון".

"טוב אבא, נגמר לי הזמן. אני אדבר איתכם כשתהיה לי שעת ת"ש", אמר החייל האמיץ, ניתק מהר ורץ לסבלותיו. טוב לדעת שצה"ל מתעניין במצבי הפיננסי. יכול להיות שבמלחמה הבאה יהיה מחסור בצוללות, אבל לפחות יהיו לנו המון המון טפסים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com