ידידיה מאיר
ידידיה מאירמנדי אור

1

את המשפט הכי מחזק באלול השנה שמעתי מיוסי פרנקוס בגלי צה"ל. אינני יודע מי הוא, מעולם לא נתקלתי בשמו עד לאותו רגע, אבל הוא הועלה לשידור כדי לענות לסופר והעיתונאי שי גולדן שפרסם טקסט אמיץ נגד הדיבור על ה"הדתה".

רגע, אולי יש כאן כאלה שעוד לא שמעו מה גולדן אמר? הנה עיקרי הדברים שהטיח גולדן, שמגדיר את עצמו שמאלני וחילוני, בהורים שמתראיינים יומם ולילה נגד הסכנה: "ממה אתם דואגים, בעצם? מה מדאיג אתכם? שמה יקרה? שהדוסים יחטפו את הילדים שלכם? שהם יחזרו בתשובה? שתקומו בבוקר ותגלו ילדה בחצאית? ילד עם ציצית ושטריימל? זה הפחד הקמאי, נכון? מה שמפריע לכם זה שמכניסים כל אזכור של אלוקים ושל אמונה ושל דת בבתי הספר, כי אתם בזים לאלוקים ואתם בזים במי שמאמינים לו ואתם בזים לדת. הדת היהודית כמובן. אתם אומרים: אין לנו שום דבר עקרוני נגד הדת היהודית כתרבות, כמין עניין של השכלה כללית, אבל אל תכניסו לנו את הדת עצמה לבית הספר.

"אז אני רוצה לומר לכם משהו. תראו, גם הציונות היא אקט של הדתה. הסיבה שאנחנו כאן בארץ ישראל היא כי אבותינו קראו בתורה שיש קשר היסטורי בין העם הזה לבין המקום שנקרא ציון. ואגב, גם השפה שבה אנחנו מדברים היא הדתה. היא בכל זאת לשון הקודש. אז בואו לא נדבר עברית, כי זה מרפרר לתורה, לנביאים, לשפה של אבותינו. ואנחנו לא רוצים, לא רוצים בשום צורה, להזכיר את העובדה שיש לנו ספר תורה, אבות, אימהות, שבמשך אלפי שנים העם שלנו היה, מה לעשות, יהודי.

"אז אנחנו עכשיו כאן, במאה ה‑21, בארץ ישראל, יהודים. וחלק מלהיות יהודים זה גם לדבר עברית, זה גם להתגורר בארץ ישראל, וכן, גם בבית הספר, מדי פעם, לדבר על סידור, על שולחן ערוך, לדבר על יהדות, לדבר על המורשת שלנו, על ההיסטוריה שלנו".

2

כמה ימים אחרי שהסרטון הזה פורסם התראיין גולדן לתוכנית של אראל סג"ל, מול אותו יוסי פרנקוס הלוחם ב"הדתה". "תסביר לי ממה אתה כל מפחד?", צעק סג"ל על יוסי, "הרי אתה יודע שהילדים לא יחזרו בתשובה מתמונה של חקלאי מתפלל לגשם".

ויוסי ענה תשובה מדהימה (אני מצטט מהזיכרון): זה מפריע לי כי אלה דברים שנכנסים להם לתת-מודע. זו לא סתם תמונה תמימה של חקלאי מתפלל. כל צורת החשיבה הזאת מחלחלת. המסר עובר לילדים.

אתם שומעים, רבותיי? כל דיבור נכנס לתת מודע. הכול מחנך אותנו. גם הציור התמים ביותר בספר לימוד משעמם יכול להשפיע על נפשו הרכה של הילד. איזו התעוררות לחודש התשובה. תודה רבה, ר' יוסף, שעוררת אותנו לנקודה החשובה הזאת. שנזכה בעזרת השם לתת לילדים שלנו (ולנו!) לראות ולשמוע רק דברים שישפיעו על התודעה לטובה.

3

ובקמפיין המתמשך הזה, הגיע השבוע תורה של רמת השרון. האמת שכבר מזמן חשבתי לעצמי איך הקהילה המקסימה שם עוד לא זכתה לכתבה נגדה, והנה זה בא. כתבת "תחקיר" ארוכה בחדשות ערוץ 2 תחת הכותרת: "מה 300 משפחות מיו"ש עושות במרכז?" (עוד לפני תוכן הכתבה, מדהים שכותרת כזאת עוברת. יש רק מגזר אחד בארץ שחוקי הפוליטיקלי-קורקט מתירים לדבר עליו ככה. בעצם שניים: גם החרדים).

לצופה הוגש התפריט הרגיל של מוזיקה מפחידה, אינספור צילומי תקריב של פאות, ציציות ומטפחות (הנחת היסוד של הכתב היא שפאות וציציות זה רע. אז הנה תראו, עכשיו האנשים המסוכנים האלה הגיעו גם לרמת השרון), וסיפור חד צדדי בלי אפילו מרואיין אחד שחושב אחרת. וזה בעצם העניין בגל ה"הדתה" ששוטף את התקשורת כולה: עוד לא שמעתי פעם אחת שמשמיעים בוויכוח הזה קול של הורה אחד שחושב הפוך. שאומר שהוא לא מרוצה ממצב לימודי היהדות בבית הספר, אבל לא כי יש יותר מדי לימודים כאלה, אלא כי יש פחות מדי.

מול כתבות כאלה אני תמיד מרגיש שהתמונה חד צדדית, אבל במקרה של רמת השרון – אני יודע. גרנו שם עד לפני כמה שנים והיינו חלק מה"מתנחלים" האלה. טור אחד לא יספיק לתאר כמה טוב וחסד ותורה והתנדבות וסולידריות וסתם רוח טובה הם משפיעים על העיר וכמה אלפי תושבים מרוצים מהנוכחות שלהם, למעט אותו מיעוט קיצוני ברמת השרון (המאורגן על ידי תנועת 'ישראל חופשית'), שחובר לאותו מיעוט קיצוני ששולט בתקשורת. אבל לא אספר כאן הכול, רק סיפור קטן אחד.

4

זה קרה בשבת אחת לפני כמה שנים, בבית הכנסת 'עונג שבת'. נער רמת שרוני מקסים ואינטליגנטי עלה לתורה לרגל היכנסו לעול מצוות. הוא בירך את הברכות, קרא את הקריאה, וניכרת הייתה ההשקעה של הוריו גם בעניין הזה. אני אומר גם בעניין הזה, כי באופן כללי הוא נראה ילד מושקע. איך מזהים ילד מושקע? אני לא יודע להסביר. מזהים. בכלל, אם תרשו לי להכליל לרגע, רוב הילדים שראיתי כמעט בכל שבוע בשבתות בר מצווה בבית הכנסת ברמת השרון, והיו עשרות כאלה בשנה, היו מהסוג הזה. מושקעים. גם חתני הבר מצווה וגם החברים שלהם. חכמים כאלה, מנומסים, מקשיבים יפה לדרשה של הרב. ילדים טובים רמת השרון.

אבל היה משהו שקצת השתבש עם החתן המדובר. אחרי העלייה והסוכריות, גיא, הגבאי החביב של בית הכנסת, החל לעשות מי שבירך לעולה. "מי שבירך אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב הוא יברך את חתן הבר מצווה צדף בן רון (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת. סתם, אני לא זוכר את השם, אבל זה היה משהו בסגנון הזה) בעבור שייתן?...".

פה הגבאי עצר וחיכה בחיוך לראות כמה חתן השמחה תורם לבית הכנסת. רצה לתת לו להרגיש מהגדולים. אבל הנער לא מכיר את נוסח המי שבירך. זה לא מצלצל, זה לא מהדהד, זה זר ומוזר ומנוכר. הוא הסתכל במבט נבוך על אבא שלו שעמד לידו, מחכה לעזרה, אלא שגם האבא לא בדיוק מבאי בתי כנסיות ובתי מדרשות. הפעם האחרונה שבה ראה בית כנסת מבפנים הייתה בבר מצווה שלו עצמו, וזה היה די מזמן. אז האבא מסתכל במבט נבוך על הסבא. הסבא, מלח הארץ, איש מצוין, אבל הבר מצווה שלו באמת הייתה לפני הרבה שנים. בסוף, הדוד שנשוי לאחות של האימא, המזרחי הראשון בסיפור כאן, הוא זה שהציל את המצב כשלחש לילד "נו, יאללה, תגיד עשר פעמים חי. שיהיה".

ואז הילד החכם הזה, תלמיד מצטיין בחטיבה, שגם הולך אחרי צהריים לחוגי העשרה בצרפתית, קפוארה, גלישת גלים ונגינה על נבל, ילד שיודע כל כך הרבה דברים, אומר בביישנות לגבאי: "חַי, חַי, חַי, חַי, חַי..." וכן הלאה. עשר פעמים חי.

לא המצאתי את הסיפור הזה. אני לא יכול להמציא סיפור כזה. ראיתי את הכול במו עיניי, הייתי שם בבית הכנסת כשזה קרה. כמובן שברגע הראשון כולם פרצו בצחוק, כולל החתן, אבל מאז, בכל פעם שאני נזכר בסיפור הזה, והשבוע היו לי סיבות טובות להיזכר בו, נהיה לי קצת עצוב.

לתגובות: [email protected]

ללא קרדיט צילום