הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלוצילום: דוברות צֹהר

הכניסה לארץ ישראל מכילה בתוכה את הסכנות הרוחניות הגדולות ביותר לעם ישראל.

לאורך ספר דברים כולו אנו למדים על כך, ומשה רבנו מזהיר מפני סכנות הארץ הזאת. לא זו בלבד, אלא שבשעה שעמד משה רבנו להיפטר מהעולם בישר לו ריבונו של עולם את העתיד הצפוי לאומה. עתיד זה כלל אינו מזהיר: "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ". ריבונו של עולם לא אומר שישנה אפשרות שהעם יקום ויזנה ולא בטוח שהיא תתממש. הדברים מנוסחים בלשון ודאי – הכניסה לארץ משמעה התמוטטות האמונה והליכה אחרי אלוהי נכר הארץ.

התורה לא מנמקת כאן מפני מה הדבר מתחולל, אולם ממקומות אחרים בספר דברים ובספרי הנביאים ניתן לעמוד על הסיבה: עם שהיה רגיל להליכה במדבר באור עמוד האש והענן ובנוכחות שכינה, ומזונו היה לחם שמיים בלבד, פוגש את ארץ ישראל, שמתנהלת לפי כללים אחרים לחלוטין ומחוללת תנועות נפשיות מנוגדות. לא זו בלבד, אלא שבארץ הזאת מתקיימת תרבות מפותחת מאוד – תרבות כנענית – המהווה אלטרנטיבה מוחלטת להליכה במדבר, כמו גם לחיי הקדושה. הערים הבצורות, החקלאות המפותחת, והכול עטוף באליליות מוחשית מלאת הארוס. ההסתערות על הארץ, על טובה, על התרבות שבה, על השחרור והחירות המתחוללים בשעה שאדם מתנחל בקרקע משלו ועובד את אדמתו שלו, המפגש עם הכנענים ועם צורת חייהם – כל אלה יוצרים לחץ עצום שמביא להתמוטטות כמעט מוחלטת.

ואכן, כך באמת אירע. לאחר הכניסה מלאת ההוד והמופת בימי יהושע, באו מאות שנים של תקופת השופטים, שבהן התממשה הנבואה שניתנה למשה רבנו. עם ישראל נטש את דרך ה' ומצא עצמו הולך אחר אלוהים אחרים, ומתנכר לייעוד הגדול של הכניסה לארץ. מהלך זה מתואר כאמור בפרשתנו כמהלך צפוי, אך לא כפוי. כוח הבחירה החופשית שבצלם האלוקים של האדם מלמד כי אפשר היה לעצב את מהלך ההיסטוריה אחרת, אולם התנאים כולם משכו את האומה לכיוון נורא זה של עזיבת הכול, והדבר היה ידוע מראש לא רק לקב"ה, צופה הנסתרות, כי אם גם למשה רבנו, וממנו לאומה כולה.

השאלה העולה מכאן אינה מופנית אל האומה הישראלית כי אם אל ריבונו של עולם - אם העתיד הוא כה צפוי וכה ידוע, ואם הוא נאמר למשה רבנו כנבואה מוחלטת המלמדת כי אלו יהיו פני המציאות, מפני מה הכניס ריבונו של עולם אותנו לארץ, ולא הותיר אותנו במדבר כדי למנוע את הנפילה הקשה? מה טעם יש בכניסה לארץ אם היא מרחיקה אותנו מהדבקות הייחודית של ההליכה במדבר?

לא להסתגר

דומה כי התורה מלמדת אותנו עיקרון יסוד בדרך זו. היא מלמדת כי העובדה שייתכן שתהיה נפילה וקריסה, אינה מלמדת על הרשות להשתמט מדרך החיים היסודית והעקרונית. עם ישראל חייב להיות בארץ ישראל, ועל כן הוא ייכנס לארץ ויתנחל בה. אם הוא ייפול הוא ישלם מחיר כבד, והוא יידרש להתעלות מנפילתו (מה שאכן אירע בימי שמואל ודוד), אולם לא מפני סכנת הנפילה מרחיק ריבונו של עולם את העם מהארץ. סכנות רוחניות לא נודעו להיות דבר שנכנעים להן, ובשל כך בורחים למדבר. סכנות אלו נועדו להיות אתגר להתגברות, ובשעה שמתגברים עליהן ממלאים ייעוד גדול וחשוב בחיים. אם חס וחלילה לא מצליחים ונופלים נאלצים להסתבך בתסבוכת החטא, ולשוב ממנו בדרך קשה ומורכבת, אך לא בגלל סכנת הנפילה אנו מתרחקים מהחיים.

יסוד זה הוא יסוד גדול בדרכי התשובה. בשעה שאנו עומדים ועושים את חשבון נפשנו, עולה לעיתים המחשבה כי טוב היה לנו שנחדל להיות כה מעורבים במהלך החיים. הבקשה לברוח למדבר, להתנכר לחובות החברתיות, להסתגר בתוך עולמנו שלנו, לשמור על עצמנו מפני נפילה - כל אלה הולכים וגוברים, ואף נתפסים לעיתים כדרכה של תורה. בייחוד בשעה שאדם מכיר בחטאים שנוצרו בו דווקא מכוח המגע עם המציאות - גוברת בו הנטייה לבריחה ולעזיבה של הכול, לחיזוק חומותיו האישיות ולהתנכרות למרחב שסביבו.

התורה מלמדת כי לא זו הדרך. את הצריך לתקן חובה לתקן, ובשעה שאין מתקנים מתחייב האדם בנפשו על הזנחת החובות המחייבות אותו. אסור לו לפחד מפני הנפילה, להכתיב את סדר היום הרוחני. בחששות ובסכנות חובה להתחשב, אך לא הם קובעים את התנועה הרוחנית העיקרית. ממשנתו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי החטא היותר גדול הוא ההחלטה לפרוש: "וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'" (אורות התשובה). אנו נתבעים אפוא להליכה עדינה מאוד, בין המעורבות בציבור בחיים, ובין מהות החיים החותרת תמיד לעולם מתוקן יותר, צדיק יותר ובלי חטא. בזהירות אנו פוסעים בין הקטבים, חיים בכל עת את עוז החיים הטבעיים ביחד עם התיקון והתשובה, ובכך פועלים מתוך העולם בדרך הישרה הפונה מעלה מעלה.