הבית כבר לא יהודי

מאז הפריימריז הקודמים וקמפיין הבחירות, מבקשים בנט ושקד למתג את הבית היהודי כתנועה ישראלית רחבה, כמפלגת המונים שיכולה בהחלט להיות גם מפלגת שלטון בבוא העת.

עם אישה חילונית במקום הראשון בפריימריז ובתפקיד שרה בכירה מטעמה בכנסת, נראה שהבית היהודי מסוגל לעכל את המהלך ולרוץ קדימה. אלא שדברי הביקורת שנמתחו על בנט בימים האחרונים על ידי הרב אלי סדן, מראשי ישיבת עלי ומנהיג של פלח מצביעים משמעותי מבחינת ראשי הבית היהודי, מערערים במשהו את המהלך. בדברים שפורסמו בשמו, יצא הרב סדן נגד המהלך המתבשל של צירוף מתפקדים לא יהודים למפלגת הבית היהודי. בשיחה עם 'בשבע' קבע הרב סדן ש"כל מי שיש לו השפעה על דרכה של המפלגה צריך להיות בעל נאמנות מוחלטת לתורה, ואידך זיל גמור".

התרחקותו הגדלה והולכת של בנט מאפיונה המגזרי של הבית היהודי וגישתו הליברלית מעוררות אי-נחת בלשון המעטה באגף התורני במפלגה. לא רק בשל חוסר הסכמות עקרוניות, אלא גם בשל חשש שהדבר יפגע בתמיכת המפלגה בתחומים דתיים לאומיים קלאסיים כמו ישיבות ומוסדות חינוך וההתיישבות.

"המספרים מדברים בעד עצמם והם מטורפים", מתריעים גורמים בבית היהודי. "ערב הבחירות הקודמות היו 76,000 מתפקדים, היום יש רק 32,000. מהם 16,000 בלבד התפקדו גם בפעם הקודמת". החשש העיקרי של הגורמים נשען על העובדה שרוב הפקודים לשעבר שכעת נעלמו מרשימות המתפקדים, באים מקרב בוגרי הישיבות. הללו התייצבו במפקד הקודם באלפיהם, בתמיכתם הנלהבת של הרב אבינר ורבנים אחרים. גם בקיבוצים דתיים ויישובים דתיים שבהם היו 100 מתפקדים לפחות, הנתונים כיום עומדים על פחות מ‑20 מתפקדים. אפילו בערים שיש בהן קהילה דתית-לאומית נאמנה באופן מובהק, כמו ירושלים ופתח תקווה, הנתונים עומדים על 3,000 ו‑2,000 בלבד, בהתאמה.

מול מגמת הפיחות הדרמטי בקרב המתפקדים הדתיים-לאומיים והתורניים, מתגבש גוש מתפקדים דרוזי בראשותו של עו"ד אייל אסעאד, שיגיע בקרוב ככל הנראה ל‑3,000 איש. "אלה הם 3,000 איש מאוחדים שנאמנים לאסעאד", אומרים בבית היהודי, "הציבור היהודי מפוצל בין קבוצות שונות ויריבות. המשמעות היא שמי שיקבע את רשימת הח"כים הם המתפקדים הדרוזים, וחברי הכנסת יודעים זאת".

ההערכה בבית היהודי היא שקרוב ל‑10,000 מתפקדים מקרב בני הישיבות עזבו את המפלגה ולא מעוניינים להתפקד אליה בשל תחושת החמיצות והאכזבה של חלק מהרבנים מהתנהלותו של בנט. "המשמעות לעתיד פני הרשימה היא אדירה", הם אומרים, "אם לא יהיה משקל נגד לדרוזים - הרשימה שלהם היא שתנצח".

"הדרוזים רוצים מנהיג חזק"

אייל אסעאד עצמו דווקא מציג קו אמוני ותורני וחיבה עזה לרבנים – עדיף קשוחים ככל האפשר בענייני ערבים ואמונה בארץ ישראל השלמה – על פני דמויות מחויבות פחות כביכול.

אסעאד, בן 42, איש קבע במג"ב שעשה הסבה למשפטים, החל במהלך לימודיו לחפש תשובות לשאלות שהטרידו אותו לאורך זמן ועוררו בו אי נחת וחשש קיומי. "אנחנו הדרוזים בישראל כרתנו את הברית עם העם היהודי. יש לזה יסודות בדת שלנו, אנחנו מאמינים בשיבת היהודים לציון לפני בוא המשיח, בקשר שבין משה ויתרו ובין חבר הקיני ושאול המלך. זה מתועד על ידי בנימין מטודלה שכתב בימי הביניים שהדרוזים אוהבים את היהודים, וכמובן בעת החדשה עם חידוש היישוב היהודי בארץ ותקומת מדינת ישראל. אבל אף פעם לא הבנתי: למה היהודים מתביישים במה שהם? למה הם מפולגים למחנות ושונאים זה את זה? למדתי היסטוריה יהודית, תנ"ך, משנה וגמרא, ולא הבנתי מה יש ליהודים להתרפס מול תרבות העולם ולשנוא את עצמם ואת השורשים שלהם. למה כאשר הם הגיעו לארץ הם השילו את הסממנים היהודיים שלהם? הקמת המדינה זה הנס של המאה הקודמת, מדוע יהודים לא מכירים בזה? אתה יהודי? אז אתה בעל הבית, אתה לא צריך להתבייש במה שאתה".

המסקנה של אסעאד הייתה שהחילוניות "חסרת השורשים", כלשונו, עתידה להביא לסופה של המדינה, וממילא לסופם המר של הדרוזים. "אנחנו חיים במזרח התיכון, אנחנו יודעים מי אלה המוסלמים שרדפו ורצחו בנו אלף שנה. הם רק מחכים לרגע לסגור איתנו חשבון, ואנחנו יודעים מה הוא יהיה: את הגברים ירצחו ואת נשותינו יאנסו. הם עשו את זה מאז ומתמיד, הם עושים את זה בסוריה ועיראק וזה מה שרוב ערביי ישראל חולמים לעשות לכם. לכן המסקנה שלי שאסור לסמוך על מנהיגות חילונית, בטח לא השמאל ששונא את עצמו כל כך, ומוכן לעזוב חזרה לגלות אם יהיה פה מספיק רע. המסקנה שלי היא שהציבור הדתי-לאומי הוא הציבור שצריך להנהיג את המדינה. יש לנו ערכים משותפים איתם, הרבה יותר מאשר עם החילונים: האמונה באלוקים, צניעות ולא הפקרות, נאמנות לארץ ישראל ולמדינה. אדם דתי ומאמין הוא אדם שיכול לעמוד מול העולם, מול מנהיגי המערב שאבותיהם עשו את האינקוויזיציה והשואה והם, הצאצאים, מטיפים לישראל מוסר".

אסעאד אומר ומקיים. עם הצטרפותו לבית היהודי החל לחזק את המטה הדרוזי הקיים במפלגה, ולערוך מסעות היכרות לעמיתיו בעדה הדרוזית ביישובי גב ההר, חברון ומערת המכפלה ועוד. "אנחנו בחרדה קיומית, בהחלט. לכן הדרוזים ראשית כול רוצים מנהיג חזק, אבל חזק באמת, לא כמו ששרון היה ואכזב בסוף. כדי להרגיש בטוחים, רוב הדרוזים רוצים מנהיג עוצמתי, כמו דוד המלך, מישהו שלא מפחד לעשות מה שצריך כדי להגן על המדינה".

החיבור עם בנט לא היה טבעי וראשוני. "האמת שלא אהבתי אותו, הוא נראה לי נחמד מדי, חלש ומתרפס", מודה אסעאד, "אבל לאחר שהכרתי אותו לעומק וראיתי את המחויבות שלו לארץ ישראל, ולאחר שהוא הסביר לי את האסטרטגיה שלו קצת יותר לעומק, אני בהחלט רואה בו מנהיג ראוי".

סחף דרוזי לכיוון הבית היהודי בראשות בנט עשוי להביא עד 10,000 קולות, מעריך אסעאד, מה שעשוי להכריע לטובת מנדט נוסף לבית היהודי. "אין אדם מושלם, אבל נפתלי זוכה להרבה הערכה אצלנו. אדם צנוע שבא משום מקום והצליח, סיירת מטכ"ל, קצין - מתאים מאוד לחברה הדרוזית, שהיא מאוד צבאית בטבעה. אבל הוא גם יהודי טוב שיודע מה הוא רוצה מעצמו, ואפילו אני, שגדלתי בבית של ליכודניקים וראיתי הרבה ביקורי ח"כים ושרים בחיי, לא פגשתי מישהו שמחויב כמוהו לקשר עם הדרוזים. גם אורי אריאל הוא בחור טוב שמשתדל לעזור, גם הרב אלי בן דהן. מוטי יוגב פה כל הזמן, ואיילת שקד עשתה מהפכה בייצוג הדרוזים במשרד המשפטים".

אבל שלא תהיה טעות. אסעאד לא עובד כל כך קשה רק כדי לזכות את הבית היהודי בתמיכה פוליטית של הציבור הדרוזי. לאסעאד ולעמיתיו, לפני החרדה הקיומית מחורבנה האפשרי של ישראל, יש חרדות הרבה יותר יומיומיות, שמסעירות את הציבור הדרוזי כבר שנים וגורמות לתחושת נתק וזעם בין רבים בעדה ובין המדינה. אחת מהן היא הדשדוש הכלכלי של הדרוזים לעומת הציבור הערבי, בייחוד בכל הקשור למשרות ציבוריות לבני מיעוטים, שמדינת ישראל מאיישת בערבים ולא מעניקה בהן יתרון לדרוזים בוגרי שירות צבאי. יותר מכול מטרידה אותם סוגיית הדיור ואישור תוכניות מתאר חדשות ביישובים הדרוזיים.

"כל השנים המפא"יניקים ראו בנו סוג ב', מין פרימיטיבים שיכולים לשרת במג"ב ולשבת בשקט. היום אנחנו כבר עדה משכילה, יש לנו קצינים במטכ"ל וטייסים בחיל האוויר, אבל עדיין היישובים שלנו ללא תשתיות וללא אישורי בנייה, ומכל הדיבורים על עישוב דרוזי חדש שום דבר לא זז. דרוזים לעולם לא יתפזרו בערים מעורבות, אחרת תוך 20 שנה לא יהיו יותר דרוזים בישראל. החיים בקהילה הם קריטיים בשבילנו. איך ייתכן שכל היישובים והקיבוצים מתרחבים ומקבלים אדמות מדינה לבנייה, ורק לנו אין? איך זה שלא מאשרים לנו לא יישוב חדש ולא שכונה חדשה באיזו עיר? היום כמעט כל צעיר דרוזי שיבנה בית יקבל צו הריסה. אתה מבין את המשמעות? איך זה גורם להם להרגיש?". לאחר האכזבות מהליכוד, אסעאד מרגיש שבבית היהודי יש עם מי לדבר, למרות שאין להם את הכוח כרגע לסייע בסוגיה. אבל הוא מדגיש: "זו לא חתונה קתולית. אם הבית היהודי לא ייתן מענה, ניאלץ למצוא פתרון".

"המפד"ל תמיד עבדה מול מיעוטים"

אסעאד לא פוסל את עצמו מלהיות ח"כ מטעם הסיעה בעתיד, אם הדבר יהיה נכון ומתאים. "אנחנו מודעים לכך שמפלגת הבית היהודי קשורה בעיקר לציונות דתית ועוסקת יותר בדמותה של המדינה ומתייעצת עם רבנים וכו', אבל גם האמונה שלנו מבוססת על תורת ישראל. אנחנו גם מאמינים בתורה, ואין לי שום בעיה לקבל את זה שהתורה והאמונה היא היסוד לקיום של מדינת ישראל, כל זמן שישמרו על זכויותיי כמובן. עד כמה שאני מבין את נפתלי, הוא ישמח לראות גם דרוזים בהנהגה, וגם לרב דרוקמן אין בעיה עם זה. בכלל, בתנועה אף פעם לא נתנו לי הרגשה שאני שונה מהם. תמיד מחבקים אותי, גם בחברון המתנחלים הכי דתיים מקבלים אותי בזרועות פתוחות. בתורת ישראל המילה 'גר' מוזכרת 36 פעמים! אז בתוך כל הסוגיות שצריך לטפל בהן, זהות המדינה, ישיבות, התנחלויות, וכו', אפשר לעשות מצווה ולטפל גם בעדה הדרוזית כמו שמגיע לה. מה רע?".

אלא שמנכ"ל הבית היהודי, ניר אורבך, עדיין לא יודע עד היכן מגיעה מצווה זו, והאם אכן יישב נציג דרוזי, בדואי או ערבי בכנסת ישראל מטעם הסיעה. "ראשית, נשים דברים בפרופורציה", אומר אורבך, "המיעוטים הם לא יותר מ‑5 אחוזים מקרב כלל המתפקדים. שנית, גם בימיה הוותיקים של המפד"ל, תמיד עבדנו מול בני מיעוטים. ולגבי העניין עצמו, אין ספק שהתנהלות הבית היהודי כל הזמן נעה על הציר של שמירה על הבסיס הערכי של הציונות הדתית הקלאסית מחד, ומצד שני רוב הציונות הדתית מבינה שכדי להתקדם קדימה ולמעלה, לא נוכל לעשות זאת לבד. פשוט אי אפשר מבחינה דמוגרפית להגיע להנהגה מבלי לשתף קהלים רחבים יותר".

האם משמעות הדבר שבנט עתיד לשריין או לתמוך במועמד לא יהודי לרשימה המפלגה בבחירות הקרובות? אורבך בכלל לא משוכנע בזה. יתרה מכך, אורבך רומז כי החוקה הנוכחית המתירה לכל מי שנאמן לעקרונות הבית היהודי להתמודד, עשויה לעבור עריכה קלה, אולם מספיק קשה כדי למנוע מלא-יהודים מלרוץ לפריימריז. "שילוב לא יהודים צריך להיבחן לעומק. כיום כל מי שחותם על תקנון המפלגה יכול לרוץ, אבל המפלגה היא לא ערך בפני עצמו, אלא מימוש רעיון הקודש שלפיו צריכה לקום המנהיגות הבאה של המדינה. המפלגה היא הכלי למימוש הערכים, ולכן אף שהלקונה החוקתית מאפשרת להם להתמודד כעת, כשנגיע לדיון יותר עמוק ומהותי נוכל לעשות גם שינויי חוקה בהתאם. זה עוד לא מוחלט ולא סגור. זה עניין שעוד מוקדם לדון בו. הבית היהודי מכיר בכך שיש ציבור רחב שהוא לא יהודי שכן מחפש הנהגה ערכית ושורשית שמדברת בבירור על החיבור לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. הם מדברים איתנו בשפה הזאת, ולכן אני חושב שיש סיכוי גדול לביסוס קשר עמוק ואמיתי, אבל לא אלך היום לקושש מנדטים על חשבון הערכים".

אתה לא חושש שהדבר יגרום לפרימת הקשר של הציבור התורני עם הבית היהודי?

"אני גם תורני", הוא מוחה, "הציבור התורני הוא חלק בלתי נפרד מהציונות הדתית הקלאסית. אני חושב שאין פה עניין של תורה או לא, אלא כאילו חלוקה בין התורני לליברלי. ביסודו של דבר כבר עברנו את תהליך ההפנמה שהבית היהודי צריך להיפתח לעוד קהלים. זה קורה עם הציבור החילוני, שרובו מסכים עם ערכיה האמוניים של התנועה, ונראה עם הזמן איך ישתלבו בזה קהלים נוספים".

אך האם באמת הבית היהודי עבר את תהליך ההפנמה לקבלת ציבורים נוספים? שגיא גז, ראש מטה חילונים בבית היהודי, משוכנע שלא. "האמת שקשה לי לפקוד היום חילונים לבית היהודי, כי ההרגשה שלנו היא של לא להקיא ולא לבלוע. מצד אחד, אי אפשר לומר שהנהגת הבית מתעלמת מאיתנו, אבל מצד שני משאירים אותנו בצד, דואגים שלא נבלוט. אני ורוב המתפקדים החילונים רואים בבנט ובשקד את הדמויות שלהם, למרות ההערכה הרבה לאחרים. אבל איפה בנט ושקד? הם לא באים לאירועים שלנו, ואנחנו לא מוזמנים לייצג את הציבור החילוני של הבית באירועים שהם עורכים. הבית היהודי, כך אנחנו מרגישים, לא יוצא מגדרו אל הציבור שלנו, ואם יש להם שאיפות להיות מפלגת שלטון, אני יכול לומר לך שבקצב הזה זה לא יקרה".