"תודה רבה שבאתם מישראל לעזור לנו"

בסיכומו של יום, או בסיכומה של משלחת, למדתי על פרספקטיבה, על מודרנה, על דיסוננס, והצלת חיים.

הגענו לפלורידה לקיז (שרשרת האיים הדרומיים ביותר לארה"ב אל מול הגבול של קובה) משלחת ישראלייף (איחוד הצלה ויחידות החילוץ) המקום שנפגע הכי קשה מ"אירמה".

ראינו הרס שייקח עוד זמן לשקם, עצים שקרסו על בתים וסירות שיצאו "לטייל" על הכביש או טבועות במפרץ.

אין חשמל או מים זורמים.
כשאת הכל עוטף חום איימים.
ובתוך כך זה יש אנשים...
כן, אילו שלא יכלו להתפנות...
הנכים, החולים, הקשישים וכו'.
לאורך כל המשלחות שהשתתפתי בהן הבנתי שלהציל חיים זה לא רק לבצע החייאה על פצוע קשה.
להציל חיים זה לחבוש פצע שעלול להזדהם כי אין אחר שיעשה את זה.
להציל חיים זה להרים נכה שמעד וכבר שלושה ימים שכוב ערום על הריצפה.
להציל חיים זה להצליח לתקן גנרטור חירום לחולה סרטן שחייב להיות במקום מצונן.
ולפעמים...
להציל חיים זה רק לבוא ולומר שלום אנחנו כאן, מה אתה צריך?

אין ספק שמשלחת בארה"ב היא אחרת מכל מה שראיתי או חוויתי בעולם.

לעולם המודרני יש את היתרונות הכל כך נעימים ונוחים שלו, אך הוא מביא איתו גם כמה אתגרים.

היום ביום הזיכרון של החפץ חיים מי שהמליץ לכולנו לשמור דווקא על הלשון. על מה אנחנו אומרים, כמה ואיך...
נראה לי שאם היינו יושבים יחד על קפה פעם, הוא היה אומר שהשמירה האמיתית היא של הלב.
הלב שיהיה רחום כנה מתחשב ומקבל.

אבל מכאן ממיאמי הסופר מודרנית נראה שאולי שמירת הלב זה היעד אבל בינתיים מספיק שמירת הלשון.

אז לפני השבת האחרונה של השנה, כשאנחנו חצויים כאן ובארץ, נראה לי שדווקא הלב השלם הזה של כולנו יחד, אילו שבחרו לצאת לקצה העולם לחלץ לסייע. ואם לא אז לפחות להעניק תקווה ואור מסויים.
ואתם שבחרתם לאפשר, כמשפחה שלמה אחת.

ואולי, אולי (האמת שבטוח) הטוב הזה של כולנו יתגלגל הלאה למוטיבציה חיובית אצל האחר שגם יעשה גם הוא טוב בעולם.