כולנו בני מלכים ואת מעשי כולנו ישקלו בשמיים
כולנו בני מלכים ואת מעשי כולנו ישקלו בשמייםאיור: עדי דוד

הוא אמר שה' הוא אבא של כולנו, וגם מלך ואדון, ולכן אנחנו שווים בפניו והוא בוחן כל אחד לפי מעשיו.

אז חשבתי על אליהו.

אליהו הוא בן הדוד המוצלח שלי. כשאמא שלי הגיעה לבית חולים ללדת אותי, רגע לפני שהכניסו אותה לחדר הלידה היא פגשה את אחותה במסדרון. דודה נורית הייתה מותשת ושמחה ובידיה התינוק שכרגע ילדה. שעתיים אחר כך נולדתי אני. בגלל שאליהו ואני נולדנו באותו יום, איכשהו יוצא שכולם כל הזמן משווים בינינו. כמו שהוא הקדים להיוולד שעתיים וחצי לפניי, כך נראה שהוא מתקדם וטוב ממני בכל דבר אחר. הוא גבוה ממני, למדן יותר, מצליח בלימודים ובכלל, הוא סמל לילד הכי מוצלח וחכם שיש. כל מה שאני לא.

בדרך כלל אנחנו לא נפגשים, ואמא למדה להימנע מלדבר עליו בפניי. היא יודעת שלא רק שההשוואות פוגעות בי, הן גם גורמות לי לשנוא את אליהו.

לראש השנה ניסע אל דוד יעקב ודודה נורית ואני איאלץ לבלות את החג עם אליהו. דווקא השנה, כשהחג מחובר לשבת. שלושה ימים שלמים, בערך תשע ארוחות, שבהן נשב זה ליד זה וכולם יסתכלו על כמה שהוא אליהו שכזה, וכמה שאני... נו... רק אני.

מאז שאמא בישרה בשמחה שנוסעים לדודה נורית, אני בדיכאון. לא מתחשק לי להרגיש למשך חג שלם כמה שאני לא מספיק. כמה שאני לא אליהו. הכי מטריד זה שאני יודע שהוא מוצלח והלוואי שיכולתי להיות חבר שלו, כי הוא באמת בן אדם נחמד, אבל כשאני לידו אני מרגיש עלוב ולא שווה.

והנה המורה אומר שאנחנו שווים. שכמו שהוא בן של מלך, גם אני בן של מלך וכמו שאת מעשיי ישקלו בשמיים, כך גם את מעשיו. ואני חושב לעצמי שאין מצב שאני מגיע אל החג בהרגשה רעה. אז היום, אחרי הלימודים, התקשרתי אליו. לא באמת ידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל הרגשתי שחייבים לדבר. אולי אבקש שלכבודי הוא ישתדל פחות להבליט את המוצלחות הזאת שלו.

זו הייתה שיחת הטלפון הכי מוזרה שניהלתי בחיים. בגלל שכל כך פחדתי, ולא רציתי שהוא יפסיק אותי ושאאבד את האומץ, דיברתי ברצף, כמעט בנשימה אחת. סיפרתי לו על כל השנים האלה שבהן הרגשתי כל כך לא-אליהו, על שאני אוהב אותו ושונא ביחד, על שנמאס לי שכל פעם שאני כבר מצליח במשהו, מישהו מזכיר איך אליהו הצליח בזה יותר. אחרי כמה דקות של דיבור רצוף, התנשמתי כאילו רצתי קילומטרים. מהצד השני של הקו היה שקט. לרגע חשבתי שאולי הוא נפגע, או שהשתעמם וניתק, אבל אז שמעתי את הדבר שהכי הפתיע אותי. אליהו התחיל לצחוק. בשנייה הראשונה נעלבתי. רגע אחר כך, אולי בגלל כל המתח שהצטבר בי, הצטרפתי לצחוק בלי לדעת על מה אנחנו צוחקים.

כשנרגענו, אליהו סיפר לי בערך את מה שאני סיפרתי לו. אומנם הוא חכם ולמדן, אבל אין לו חוש הומור כמו שיש לי ולא חברים ויכולת הנהגה. לידי הוא תמיד הרגיש חנון שמשווים אותו למלך הכיתה. בכל פעם שהביא הביתה מבחן מוצלח, הוא ראה בפנים של אמא שלו שכואב לה על שאף פעם לא באים אליו חברים כמו שאליי באים. לידי הוא תמיד מרגיש כמו סתם אליהו, בעוד שאני כזה אלישע נהדר שכזה.

גיליתי מחדש את אליהו. ואולי, כמו שרציתי כבר שנים, גם נהיה חברים. יש לי שלושה ימים לעבוד על זה.