הפקודה: לא להעביר מודיעין על המצרים

תצפיתני מעוז 'מפצח' אספו אינסוף התראות על התחמשות מצרית מול התעלה. מה נעשה במידע? רופא המעוז מספר ומתאר את ימי השבי והעינויים.

שמעון כהן , ד' בתשרי תשע"ח

לא רצו את המודיעין. תצפית אל מעבר לתעלה בימי טרום המלחמה
לא רצו את המודיעין. תצפית אל מעבר לתעלה בימי טרום המלחמה
צילום: משה מילנר. לע"מ



טוען....

בספר חדש, בעל כותרת מצמררת הלקוחה מתוך ציטוט של אחד מלוחמי מעוז מפצח על גדות התעלה 'מי שישרוד שיספר', מספר ד"ר דן פלג על קרבות מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו שלו, נקודת מבט של רופא שהגיע לשירות מילואים במעוז ומצא את עצמו במשך ארבעים יום שבוי ומעונה בידי המצרים.

בראיון לערוץ 7 הוא מספר על הימים הקשים ההם והשלכותיהם עליו עד היום, ועל הספר הפורס גם תובנות ולקחים מהקרבות ומהתקופה שאחריה.

הספר נפתח בתיאור כמעט פסטוראלי של הגעת פלג לתקופת מילואים בתחושה של כמעט יציאה לחופשה שבה יוכל גם להשלים קריאה של כמה ספרים וגם להשלים את כתיבתה של עבודת מחקר ברפואה.

על הרגעים בהם הבין, כמו שאר הלוחמים במעוז, שהדברים כלל לא כפי שהם נראים, הוא מספר: "כמו בכל המעוזים בתעלה הרגשנו מאוחר מאוד. אנחנו אמנם רואים על כף היד ממגדל התצפית את ההתחמשות הבלתי מוסברת של המצרים בצד השני של התעלה, אבל את זה שמשהו עומד לקרות אנחנו רואים זמן קצר לפני תחילת המלחמה עצמה כאשר הכוננות במעוז מועלית, ואנחנו מוצאים את עצמנו טבולים במלחמה בדיוק בשעה שתיים בצהריים כשהתחילה הרעשה כבדה על המעוז".

בספר מתאר פלג את השאננות של קציני המודיעין שמקבלים עוד ועוד דיווחים מהשטח על עיבוי הכוחות המצריים ומתעלמים מהנתונים, עד כדי הנחיה להפסיק להעביר מידע שכזה. באחד המקרים ניתנת הנחיה לאסור על אהוד חנוך, תצפיתן חרוץ, לעלות לעמדה ולהעביר חומרים מודיעיניים והוא אפילו מאוים בהעמדתו לדין באם ימשיך לאסוף ולהעביר מידע שכזה.

"המגדל הזה חלש על אזור מאוד רחב של הגדה המצרית של התעלה ואהוד לא הפסיק להעביר מידע עד כדי כך שבפיקוד המרכז אוסרים עליו לעלות למגדל התצפית ולהעביר מידע".

המידע המודיעיני שנאסף היה רב כל כך עד שלא היה מקום לרשום ביומני המבצעים, והיומנאי המשיך לכתוב על ניירות עטיפה של שוקולד את ההתראות והאזהרות ממה שרואות עיניו מהעבר השני של התעלה.

על שאלת ההתעלמות אומר פלג כי שאלה זו עלתה בסמוך מאוד לחזרתו מהשבי, "אבל לא התעסקתי בכל נושא המלחמה והשבי שנים ארוכות. הגנתי על עצמי בתוך בועה על ידי שלא עסקתי בזה בכלל. השאלות הנוקבות על ההתעלמות חזרו שנים לאחר המלחמה והשבי, הרבה בעקבות התקשורת שעסקה בכך ובכשל המודיעיני שקדם למחמה, ואז למעשה חזרתי באופן משמעותי לנושא המודיעיני והכשל שכרוך בו".

חלקו הראשון של הספר קשה לעיכול, בעיקר כאשר יודעים שכל המתואר בו ממוראות המלחמה ומעינויי השבי המצרי אכן קרה. בשיחה עמו נשאל ד"ר פלג עד כמה הרגעים הקשים ההם מלווים אותו גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי, והוא משיב ומדגיש כי "החלק המשמעותי ביותר בהשפעתו עליי ועל נפשי היה המלחמה ופחות השבי.

"החלק הטראומתי של מלחמה ומדובר במבט אישי שלי בלבד ולא מבט של אסטרטג ולא פסיכולוג, המלחמה הרבה יותר קשה מבחינה נפשית מהשבי מבחינה נפשית. במלחמה אתה לא בטוח שתצא מזה, יש עליך איום קיומי ונכנסים למערבולת טראומתית בלתי אפשרית. בשבי יש אמונה שנצא מזה בשלב כלשהו אבל האיום הקיומי הוא לא חזק כל כך".

על השלכותיה של המלחמה עליו הוא אומר: "הדברים הללו לא נעלמו ממוחי אף פעם. החלק הרפואי היה החלק היותר קל. אמנם היו כאלה שהיו פצועים קשה, אבל בצניעות אני אומר שאיכשהו הסתדרתי עם זה למרות שהייתי אז רופא מאוד מאוד צעיר, בקושי רופא, אבל הניסיון לשרוד ולהישאר בחיים אל מול חוסר הביטחון שאשאר בחיים, עד כדי כך שבשלב מסוים במלחמה אמרתי שברור שלא אחיה ואני "אתאבד התאבדות רוחנית", נפרדתי מאשתי ומבתי שזה אך נולדה, מהורי ומכל משפחתי, ואמרתי שכל רגע שאני ממשיך לחיות הוא צ'ופר, ומהרגע הזה הרגשתי שכוחותיי והאמונה שלי והאנרגיה ממשיכים, לאחר שרגעים לפני כן הייתי בשיא הייאוש וחוסר התקווה".

את השבי הארוך הוא מתאר בספרו ארוכות ובפרטים קשים. "השבי הוא בהחלט לא קייטנה. התנאים שמוחזקים בהם בצינוק, היעדר תזונה ושתייה מתאימה, עינויים חוזרים, חוסר טיפול בפציעות מהמלחמה, כשהכול נאגד ביחד זה נראה כדבר בלתי אפשרי, אבל יהיה נכון שאציין תובנה אחת מהכלא בקהיר: כאשר הצצתי דרך חרך הדלת שראה את חצר הכלא יכולתי לראות אסיר מצרי שמגיע לכלא הזה, חייל מצרי שערק, וראיתי איך מטפלים בו. התובנה שלי היא שהטיפול שלהם בחייל המצרי היה במפתיע או שלא במפתיע בדיוק כמו שטיפלו בי.

''התעללו בו בדיוק באותה צורה. לכן צריך לחשוב שהבסיס לרשע ולהתעללות הוא בסיס תרבותי עמוק שהוא לא בהכרח נולד כדי לטפל בחיילים ישראלים. זה מובנה בתרבות המצרית ובבתי הסוהר המצריים, ולמעשה לא טיפלו בנו באופן מיוחד".

אחת השאלות הקשות שאותה מציב ככותרת לאחד הפרקים בספר היא 'מדוע לא פונה 'מפצח''? בספר מתואר גם הרגע בו סא"ל עמנואל סקל, המג"ד, מקבל פקודה לנטוש את המעוזים ולהסיג את הטנקים שבפיקודו אחורנית כדי למנוע מהם פגיעה. על השאלות הללו והרגעים הקשים של תחושת ההפקרה הוא מספר:

"המג"ד האמיץ עמנואל סקל, איש גדוד 52, נוטש את קו המעוזים כבר ביום השני של המלחמה כי הפקודה שהוא קיבל היא להתרחק מקו איום הטילים כי כמעט כל השריון שתחת פיקודו נשחק עם אבדות קשות מאוד. זה אחד הרגעים המכוננים במלחמה. הוא עושה כמעט הכול כדי לסרב פקודה ולהישאר, הוא מבקש בקשר שיאפשרו לו להישאר ולנסות, אבל הוא מקבל פקודה שהיא עבורו אחד הרגעים הקשים במלחמה.

''הוא אומר 'אני הרי האבא שלהם, של החיילים במעוז, אני מכיר כל אחד בשמו האישי ולי ניתנת הפקודה לעבור מקו המעוזים לקו התעוזים, קילומטרים רבים מקו התעלה, וזה רגע קשה מאוד".

"כשאני מתמצת את המידע שהצלחתי לאגור, ומדובר בלא מעט מידע, דרג השטח הוא בשום אופן לא הדרג שיש לשאול אותו את השאלה למה לא פינו את המעוזים בזמן. ההחלטה הזו היא החלטה מדרג הרבה יותר גבוה, ובסבירות גבוהה בכלל לא החלטה צבאית אלא מדובר בהחלטה מדינית שלא ניתנה, ולכן הדרג הצבאי לא יכול היה לפקוד על ביצועה.

''תחושת הפספוס, התחושה שהכול יכול היה להיות אחרת וששת החיילים שנהרגו יכולים היו להיות בין החיים, ושהשבי עם הצלקות הנפשיות והפיזיות יכול היה להימנע מהחיילים ששרדו, את אלה צריך להכווין לדרג המדיני כי הדרג צבאי דרש ולא קיבל את המענה.

''החל מסא"ל, ולימים אלוף, עמנואל סקל שעלה לכל דרגי הפיקוד וחשב שזה מה שהיה נכון, וכלה בדן שומרון שפנה לדרגים הממונים עליו, וכך הלאה בשרשרת הפיקוד עד מקום גבוה יחסית. התשובה הייתה שלא ניתנה פקודה שכזו, או החלטה מדינית כזו, היא שאלה שצריך לשאול, מה גם שבתכנון המקורי תפקיד המעוזים היה רק דיווח והתנהלות ראשונה מול כוחות פולשים ובמקביל פינוי המעוזים וזה לא קרה".

על תפקידם האמתי של המעוזים שאינו כולל בלימה של כוחות מצריים עודפים, הוא אומר כי הדבר היה ברור. הדברים מתיישבים היטב עם ביקור של האלוף זעירא במעוזים ובמהלכו הוא בוחן את יכולת השליטה התצפיתית של כל מעוז ביום ובלילה ומגיע למסקנה שגם אם כל מעוז יכול לראות קילומטר לכל צד ובלילה 100-200 מטר לכל צד, הרי שמדובר בשטח שמכסה לא יותר מחמישה אחוזים מקו הגבול. "זו המתמטיקה האבסורדית שמתקבלת מקו המעוזים".

"את העובדה שהמעוזים הם לא קן התנגדות משמעותית גם המצרים תפסו, ולכן ביומיים הראשונים למלחמה המצרים לא התעסקו עם המעוזים, כי הבינו שבמעוזים הללו יש כוח לחימה מוגבל שאתו יוכלו להתעסק מאוחר יותר. הם הבינו שעיקר הבעיה שלהם זה השריון שנמצא בעומק סיני, לכן הם דילגו על המעוזים אחרי כמה הרעשות ראשוניות, וכמה נוספות מעבר לניסיון קלוש להשיב כוחות לכיוון המעוזים.

''ההתעסקות העיקרית שלהם הייתה לטפל בטילים מהר ככל שניתן עם כמה שיותר מהכוח השריוני שסמוך לתעלה.

''לימים ביקר ד"ר פלג במוזיאון המצרי שהוקם לזכר המלחמה ההיא. פלג היה למעשה המבקר הראשון שנכנס בשעריו שבועיים לפני שנפתח רשמית. זאת לאחר שמישהו ביקש ממנהל המוזיאון לפתוח את שערי המקום לאורח הישראלי שהיה חלק מהמלחמה. במוזיאון מתרשם פלג מהתערוכה שהוצבה בו, וכיום הוא נשאל איך קרה שלמרות שבסופה של מלחמה התמונה התהפכה וצה"ל הכריע את המלחמה וניצח בה, עם זאת, שם, במצרים, משתבחים בניהול המלחמה בעוד אצלנו עסוקים רק באבדן ובטראומה הלאומית.

"ראיית המלחמה שונה לחלוטין בין המצרים לישראלים. המצרים רואים את המלחמה כהישג שלא השיגו מעולם, חצו קו בלתי אפשרי של ביצורים ומלחמה חורקת שיניים תוך אמונה באללא, ואת זה הם מציגים במוזיאון מאוד "מרשים" שבנו עבורם הצפון קוריאנים בדרך הקומוניסטית הבומבסטית שהייתה מקובלת בימים ההם, עם מצגים ותצוגה רבים של כלי נשק ושלל ישראלי. אני מאמין שיש אנשים שמסוגלים להתרשם מזה אבל עליי זה נחת אחרת לחלוטין, וההתייחסות שלי הייתה שונה מכפי שהמצרים קיוו לקבל ממני".

באשר לפער לעומת היחס הישראלי למלחמה, יחס שרואה את המלחמה ככזו שצה"ל הפסיד בה על אף הניצחון הדרמטי שהתחולל, הוא אומר: "אני חושב שאת הסיבה לכך צריך לחפש עמוק מאוד בפסיכולוגיה של העם שלנו. העם שלנו מסוגל לדבר על ניצחון כשהמחיר הוא לא כל כך כבד.

''כשהמחיר שהמדינה שלנו שילמה בכל החזיתות היה כל כך גדול, קשה לעם שלנו לצאת מהנקודה הזו ולהגיד שאמנם שילמנו מחיר עצום אבל ניצחנו. זו מילה שיוצאת בקושי רב מהפה, למרות שזו התובנה הנכונה. כל זאת בגלל המחיר העצום ששילמנו ובגלל שהסיבה היא כשל מודיעיני כל כך מיותר".

לסיום השיחה עמו נשאל ד"ר פלג למה לקח לו יותר מארבעים שנה כדי לכתוב את הספר הזה?

"לא עסקתי בנושא הזה. חייתי את חיי המלאים במשפחה בעבודה ובתחביבים, וכשיצאתי לגמלאות הרגשתי שחסרה לי המלחמה. הרי ישבתי במלחמה בבונקר והחיילים לא נתנו לי להוציא את האף, כי הייתי מעין הביטחון שלהם גם בגלל שהייתי מבוגר מהם בכעשר שנים וגם כי נוכחות של רופא בצמוד אליהם השרתה עליהם ביטחון כלשהו.

"אבל לאחר שיצאתי לגמלאות הבנתי שבגלל שישבתי בבונקר אני לא מכיר אפילו את הלחימה בתוך המעוז, ובוודאי לא את לחימת השריון סביב המעוז, ואמרתי שזה הזמן לסגור פערים, ראיינתי לוחמים, חלקם סירבו כי מצבם הנפשי לא מאפשר להם לחזור למלחמה, שוחחתי עם אנשי שריון וברגע מסוים כתבתי את הדברים במה שניתן להגדירו כ'והגדת לבינך' כי באופן מפתיע כרבים מחבריי לא שוחחתי עם המשפחה על נושא המלחמה והשבי, והדרך לכתוב את הדברים נראתה לי קלה יותר, למרות שלאחר מעשה הבנתי שגם זה כלל לא פשוט".