כשעמדנו אחרי ההרצאה באמצע חצר האולפנה, 20 בנות ואני, שאלה אותי אחת הנערות: "מה היה קורה אם לא היית חוזרת בתשובה, עדיין היית עובדת בטלוויזיה?".
שנים שאני נוסעת בכל הארץ, חולקת עם נשים ונערות את סיפורי האישי. כבר שאלו אותי את השאלות הכי מביכות, הכי מתקילות, ואני תמיד מנסה לענות בכנות. אבל השאלה הזאת היא היחידה, שזכורה לי, שהעבירה בכולי צמרמורת. לשבריר שנייה ניסיתי לדמיין איך חיי היו נראים אם חלילה לא הייתי חוזרת בתשובה. במילה אחת: אמאל'ה! בשתי מילים: אבודה לגמרי.
שלא תבינו לא נכון, היו לי חיים מעולים בתור חילונית, או שככה חשבתי. ואני לא אומרת שכל החילונים מרגשים אבודים. גם אני לא הרגשתי. אבל ברגע של חסד, ה' פתח לי את אור בהירות הדרך וזכיתי ללכת לאור האור הזה. ומבחינתי, כל החיים של לפני אותו הרגע, חסרים. השאלה התמימה הזאת של אותה בחורה גרמה למחשבה המפחידה של "מה אם?" לחלחל לתוכי, ובאינסטינקט לא שלי פרצה מהנשמה שלי הכרת הטוב עצומה והודיה אין סופית לבורא, על החסד שהוא עשה לי. אבל אחרי זה, בלילה, השאלה המשיכה לפעום בראשי.
אני יודעת שמבחוץ אני נראית כמו מישהי שמבושלת בדרך השם. שמלה באורך הנכון, מרפקים מכוסים, כיסוי ראש וכו', אבל המון פעמים אני שואלת את עצמי אם באמת חזרתי בתשובה. זאת אומרת, אפילו בתפילת ראש השנה, שכתוב בסידור "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", אני שואלת את עצמי אם אני זכאית לתואר הגדול הזה. ומה זה בכלל חזרה בתשובה? האם זה אור חד פעמי שנופל עליי, ואני אמורה להמשיך ולקיים אותו מתוך איזה כוח פנימי, גם כשהאור מעומעם, תוך כדי געגוע אין סופי לחום המלטף שלו? או אולי זה משהו שאני אמורה לעשות כל רגע וכל שעה?
אחרי הטור של ראש השנה, חברה אמרה לי שהיא אוהבת את התשובה שלי. יש בה משהו ילדותי, היא הסבירה. את כותבת כמו בת של אבא. ושמחתי. כי ככה אני רוצה שהתשובה שלי תהיה, כמו העיניים הנקיות האלה של ילד שעוד לא התפכח, שעוד לא הפך לזקן ריאלי שבע ניסיון חיים שגורם לו לחפש את הנקודה השחורה בתוך האור העצום. אני עדיין מחזיקה באותה צורת התבוננות שהחזירה אותי בתשובה. תשובה של תינוקת שנשבתה וחזרה הביתה. או אולי היא זו שמחזיקה אותי. אבל אני תוהה, אולי התשובה שלי צריכה להתבגר קצת, להתחיל ללכת לבית ספר, להשכיל, ללמוד, להיפתח לאופקים חדשים? זה תהליך נכון וטבעי. הרי כולנו מתרגשים לקראת כניסת הילדים שלנו לבתי הספר, לקראת העולם שהם יגלו, אוצר הידע שיהפוך לשלהם. אז למה אני מתעקשת להשאיר את התשובה שלי כילדה לאבא?
התשוב"ה של רבי זושא
לפני כמה חודשים עמדה לפניי בקופה מישהי. היא ניגשה אליי ואמרה שהיא קוראת את הטורים ושולחת אותם גם לבנות שלה. ואז היא הוסיפה: "את יודעת, לא רואים עליי (היא לבשה גופייה וג'ינס) אבל יש לי אמונה, ובבוקר כשאני קמה אני אומרת 'מודה אני' ממש ממש בכוונה". הבטתי בה וחייכתי. "גם אני", אמרתי לה, "ואת יודעת מה? בעיניי זו חזרה בתשובה שלמה. אם ברגע הזה, שהוא בין שינה והתפכחות, בין דעת לחלום, את יודעת למי מגיע הקרדיט ולמי יש להודות ועל מה. אם רגע לפני הבלגן של התחלת היום את מצליחה לעצור ולהודות בכוונת לב מתוך שמחה, בעיניי זו חזרה בתשובה". את החיבוק שהיא נתנה לי ואת הדמעות שנצצו בעיניה לא אשכח לעולם. היא התרגשה ממני, אבל שתינו היינו צריכות לשמוע את זה.
והנה, בתוך כל המחשבות לפני עשרת ימי תשובה, אני שומעת הרצאה נוספת של נעמה מנוסי המופלאה. נעמה פותחת ומספרת על רבי זושא. זה היה במהלך שיחה שנתן המגיד ממזריץ' לחבריא הקדושה. שיחה בענייני תשובה, והבשורה שהתשובה מביאה כדי לחבר את השם חזרה לתוך החיים. באמצע השיחה פנה רבי זושא אל המגיד ואמר: אתה מביא רעיון גדול, שאני לא ממש מבין אותו, אבל אתן לו רמז. תשוב"ה: ת – "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ש – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ו – "ואהבת לרעך כמוך", ב – "בכל דרכך דעהו", ה – "והצנע לכת עם ה' אלוקיך". וממשיך רבי זושא: הייתי רוצה להיות כל אלו, אבל אפילו זה נשגב ממני, אז אשב ואגיד את אלו המשפטים שוב ושוב, ואולי מזה אצליח להתחבר לרעיון התשובה.
שמעתי את החלק הזה בהרצאה חמש פעמים. שוב השם שלח לי ליטוף אוהב. כי בדיוק בימים שאני חושבת אם להעביר את התשובה שלי שלב, מגיע רבי זושא ומפשט את המושג האינסופי הזה שנקרא תשובה, ומחזיר אותו למשפטים שהילדים שלנו לומדים בגן. והמשפטים האלה, שבהתחלה זוכים להיות עמוסי מדבקות בעבודות יצירה מקושטות, עתידים להמשיך ללכת עם הילדים בכל מהמורות החיים. ללוות אותם, להדריך אותם איך לנהוג, איך לא ליפול, איך להתקרב ולהחזיר לחיים את האור ברוך הוא. ונכון, במהלך השנים המשפטים הללו יקבלו עומק פנימי נוסף, הבנה גדולה יותר, אבל הם פשוטים, תמימים עם ה'. הם ממצים הכול, מחבקים הכול, נותנים לנו תקווה שאם זה בעצם פשוט, גם אנחנו נצליח להתחבר ולחיות דרכם. ואולי אז נצליח לחזור בתשובה.
אז השנה אני מאחלת לעצמי לשוב לגן. לשוב בתשוב"ה. עם מדבקות, ונצנצים והכול.
מרק בשר לסעודה מפסקת
כדי להפוך את המרק למשביע אני מכינה בנפרד סיר אורז מלא או אורז לבן, אטריות אורז מלא או אטריות שקופות (אני לא ממליצה על אטריות סבתא, כי הן עשויות מקמח לבן). את האורז או האטריות אני מניחה בערימה באמצע קערת המרק. מי שרוצה להוסיף קטנייה שנותנת תחושות שובע, יכול להכניס כוס וחצי שעועית לבנה מושרית בתחילת הבישול. הכמות היא לסיר משפחתי גדול.
החומרים:
2 בצלים קצוצים
מגש עצמות מוח ו/או רגל עם סחוס
2 ק"ג אוסובוקו או כתף 5 חתוך בקוביות גדולות
7 גזרים חתוכים גדול
4 קישואים או זוקיני חתוכים לאורך
3 קולורבי חתוכים לקוביות
2 מקלות סלרי
צרור פטרוזיליה, כוסברה ושמיר
כף כורכום
מלח
אופן ההכנה:
משחימים את הבצלים, ומוסיפים את העצמות לצריבה קלה.
מכניסים את הבשר ומכסים במים רותחים.
מכפים את הקצף מלמעלה, אלה חיידקים שנחנקו מהחום ועושים טעם רע ומלכלכים את מי המרק.
מוסיפים את השורשים, התבלינים והירוקים, ומבשלים 3‑6 שעות על אש קטנה.
אפשר לקשט בבצל ירוק קצוץ וכוסברה טרייה.
לתגובות: [email protected]