בשבע מהדורה דיגיטלית

לוחם חירות

הסופר והמחנך דוד בן יוסף ז"ל לא התאים לאף מסגרת מילדותו ועד יומו האחרון, אבל חי חיי חופש מלאים ומשמעותיים

הדר תאנה , ח' בתשרי תשע"ח

תפריט יומי של סימילאק, גרגירי קפה, צימוקים ושקדים. דוד בן יוסף ז"ל
תפריט יומי של סימילאק, גרגירי קפה, צימוקים ושקדים. דוד בן יוסף ז"ל
צילום: באדיבות המשפחה

לפני כשבוע הופיעה באחד מאתרי החדשות ידיעה קצרה ותמציתית שבישרה על מותו של דוד בן יוסף.

הפרטים היבשים אמרו שבן יוסף, מחברם של הספרים המפורסמים 'האם יש סיכוי לאהבה?' ו'יש חיים אחר הייאוש', נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן והוא בן 84.

הידיעה הזאת החזירה אותי אחורה בזמן, לימי נערותי שבהם השתוקקתי לפרוץ קצת את המסגרת המשמימה של לימודים-בית-חברות. בשנתון שלי לא היו נער או נערה שלא קראו את 'האם יש סיכוי לאהבה?' (1984) והמליצו עליו בעיניים בורקות. זה היה הספר בה"א הידיעה, שהועבר בין הידיים עד שהתבלה והתקפל בקצוות. הרעיונות הנועזים, השפה המשוחררת, ההתמודדות הכנה והאמיצה מול בעיות אמיתיות – כל אלו גרמו לנו להבין שיש מי שמדבר אלינו בחופשיות בתוך עולם שסוגר מכאן ומכאן.

מי שהכיר את דוד בן יוסף ידע לספר על איש מיוחד במינו, שהמציא את עצמו בכל פעם מחדש. ייחודיותו התבטאה בנישות שונות ומגוונות, שכולן העידו על אורח חיים פורץ דרך ובלתי מקובל. ספי גלדצהלר ממושב קשת, שם התגורר בן יוסף בשנותיו האחרונות, מספר שביתו הפשוט כלל מיטה אחת, שני כיסאות, כיור ושולחן, ופתקים רבים שמודבקים זה לצד זה כמעין מנטרות אישיות. היו בהם אמירות כלליות כמו "ההגה בחיי בידיי" או "אין גבול לשכלול", אבל גם אמירות מאתגרות יותר, סתומות וחידתיות כמו "למשוך עלים זה להיות אלים" או "שורשורשים".

את הבית הצנוע הזה, שהיה למעשה קרוואן קטן, כינה בן יוסף "ארמוני‑ה", וכשביקש ממנו ספי ללמוד את עיקרי תורתו, ענה לו בקריצה: "לי אין מה ללמד אותך... אם תרצה אפשר ללמוד דרך אמ"א - איתך, ממך, אליך".

"צעקתי לעצמי: אידיוט!"

העיקרים הללו, שאיתם הלך לאורך חייו, באו לו בעקבות חיים רצופי קשיים ואתגרים. דוד בן יוסף נולד בשם דוד שפיצר במאה שערים בשנת 1933, שנת עליית היטלר לשלטון, למשפחה המשתייכת לנטורי קרתא. אמו חלתה ונפטרה כשהיה בן שבע בלבד. בהמשך נפטרה גם אחותו בפתאומיות. הוא גדל אצל סבו וסבתו הזקנים, שהתקשו להכיל את ילד הפרא המרדן. בגיל ההתבגרות שינה את שמו לבן יוסף, בהשראת סיפורו של עולה הגרדום שלמה בן יוסף. מלימודי הישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה נשר, וחוסר המסגרתיות המשיך ללוות אותו במשך כל ימיו.

את חייו אז הוא מכנה "ירידה מתמדת", עד שטראומה ממלחמת ששת הימים שינתה את מהלכם. בריאיון לרן שריד הוא מספר: "היינו באל-עריש בסיני, ולפתע ראיתי טנק מצרי יורד מן הגבעה. עוד רגע הוא פשוט עולה עליי. ובכן, מכיוון שעד אז נתתי לכולם לרמוס אותי, פשוט נשכבתי על הכביש וקראתי 'שמע ישראל'. אך אז נזכרתי בגופת חייל מצרי שראיתי רמוס בדרך ופחדתי מן הכאב, ופתאום משהו מתוכי פרץ וזעק זעקה שלא הכרתי בתוכי מקודם: 'אידיוט!' צעקתי לעצמי". אותה צעקה גרמה לו לעלות על טנק ובכמה פגזים להניס את הטנק המצרי המאיים. אך המהפך היה יסודי ועמוק יותר: מאז, לדבריו, החל לחיות חיים של זקיפת ראש ולבקש את דרכו באמת.

דוד בן יוסף השפיע על רבים אף שהיה טיפוס מסתגר מטבעו. דרך הספרים והשיחות עמו התגלה העושר הפנימי והמקורי שאותו ביקש לחלוק עם שאר יצורי עולם. בחייו היה איש פשוט, אדם מן השורה כביכול, אבל גם ענק רוח ששום מסגרת לא יכולה להכיל. את שבילי היישוב קשת שבו גר היה מנקה כל יום ללא תמורה, ואוזנו הייתה כרויה למצוקה של כל יהודי.

רבים ביקשו את קרבתו של בן יוסף וראו בו רועה רוחני. משנתו החינוכית יצאה נגד התפיסות המקובלות של לימוד פרונטלי הכולל משמעת וחוקים, וקראה לחינוך אחר, אלטרנטיבי ויצירתי יותר, שפונה אל הצד היצירתי והמשַחק שבנפש הילד. בספריו מכנה דוד את המורים "מחנכים מחנקים" - ביטוי מחויך אך טעון ביקורת עמוקה על שיטת החינוך המסורתית-שמרנית. לשיטתו, המורים באים לכפות על התלמיד את תכני הלימודים המקובלים, ובכך חונקים את רצונו הטבעי והבריא של הילד ללמוד ולגלות בעצמו. מי שגדל כך הופך להיות "בורג משוכלל", כשהמחיר הוא ניכור עצמי ופעולה על אוטומט.

את השיטה שלו הוא כינה לחיי"ם - לחוות חדוות יצירה ייחודית משמעותית, ואיתה עבד שנים ארוכות כמורה במקומות שונים. בספר 'עיגולי השמחה של דסי', שעוסק בתפיסתו הכללית ובתוך זה גם החינוכית (מתוך ההקשר ל"עיגולי השמחה" הנודעים של דסי רבינוביץ' ז"ל), מתאר בן יוסף כיצד הסתער על לימודי האנגלית בגיל 34 וכבש אותם בתוך זמן קצר, והכול מתוך חדוות הלימוד שהפציעה בו כשעבר מהפך רוחני. עם שיטת הלימוד הייחודית שלו הלך לבתי הספר ושם נלחם נגד הלימוד המסורתי היבש, עד שהצליח להפיל את חומות ההתבצרות ולהאהיב את הלימוד גם על תיכוניסטים משועממים.

שיא גינס בפיטורין

למעשה, היה דוד בן יוסף איש של שתי מילים: אמת ואהבה. הוא לא היה רק נונקונפורמיסט, שיש שיקראו לו הזוי, אלא גם מהפכן שביקש לעורר ישנים מתרדמתם, גם במחיר של הרמת גבה במקרה הטוב או נידוי במקרה הפחות טוב. בריאיון לרב רן שריד אמר בקורטוב של הומור: "מה שקלטתי מגיל קטן זה שכולם נגדי. בכל מקום שהייתי בו גירשו אותי כי לא הסכמתי לקבל מרות. בכל מקום שהייתי לא סבלו את החירות שלי. אפשר לרשום אותי בספר השיאים של גינס כאדם המפוטר ביותר".

לקשיים החברתיים והכלכליים נוספו, לעיתים, קשיים רציניים יותר: בן יוסף הכיר מקרוב את יד המשטרה ואף התאשפז בבית חולים לחולי נפש. גם בנושא התזונתי הלך דוד עם האמת האישית, מתוך מחשבה שרק הקשבה אמיתית לגוף יכולה להביא מרפא: התפריט היומי שלו כלל מנות גדושות של סימילאק (!) עם קצת גרגירי קפה, צימוקים ושקדים. כשגילה שבצימוקים יש חומרים מעובדים - הפסיק גם איתם. כך התקיים במשך 25 שנה. כשחלה בסרטן לראשונה החליט לרפא אותו בעזרת התמקדות פנימית במידות השמחה והאהבה. כך עלה בידו לנצח את הסרטן פעם אחר פעם, עד שתקף אותו בפעם השלישית.

אבל לא רק את עצמו ביקש לרפא. את הדור כולו ביקש דוד לרפא בעזרת ספריו, עשרה במספר, שדיברו כולם על שיבה לעצמיות ועל שמחה מתוך עוצמה פנימית. אפשר לראות בכך השפעה של הניו-אייג' ותורות המזרח, אבל בן יוסף שאב את רעיונותיו מתורת ברסלב, שהתאימה למסעו האישי ככפפה ליד. תחלואי הדור שבן יוסף מייחס למודרנה הם בעיקר המסחריות המסחררת שגוברת על הביטוי האישי, התעלמות ממושכת מהאני הפנימי, וכן רעלים נפשיים כמו ייאוש ושנאה שנובעים מהתחרותיות המוגזמת בימינו. המסרים העיקריים בדבריו הם: עשה מה שאתה רוצה - דיוק הרצון הוא הדבר היחיד שיכול להביא לאושר אמיתי. הפוך את ה"אויש" ל"יש!" ואותו זעק במלוא כוחך. אל תהיה תפוס בדפוס – השתחרר מדפוסים שמכתיבה החברה או שיצרת לעצמך. כל אלו, בתוספת חתירה תמידית לאהבת העצמי ולאהבת הזולת, הביאו לשיטתו לריפוי הנפשי המיוחל.