מחאת הנכים באמצעות חסימת כבישים היא לגיטימית אך לא מוסרית.
גם ההתייחסות הסבלנית של המשטרה כלפיהם במשך חודשים אינה מוצדקת, בלשון המעטה. אפשר להבין מחאה שפוגעת בחופש התנועה של הציבור, אם היא יוצאת נגד פגיעה בנפשם או ברכושם של המוחים – לא באופן מטאפורי, אלא באופן ממשי.
כשהתחילו להעלות את האפשרות המעשית של זריקת מתיישבים מבתיהם הייתה להם הצדקה לצאת לרחובות ולכבישים, אך דווקא אז המעשה לא התקבל בהבנה מצד המשטרה.
זה לא סוד שבתי המשפט והמשטרה מושפעים מדעת התקשורת. התקשורת הייתה נגד המתיישבים בגוש קטיף והיא מכתיבה כעת אהדה מופרזת לדרישות הנכים. הנכים לא נלחמים על ביתם ולא על ממונם, אלא על קופת הציבור. רבים מהם עושים זאת בדרך אלימה ולא מכובדת. ברשתות החברתיות ובפאנלים, כשאני משמיע ביקורת על דרישות הנכים, אני זוכה לתשובות גסות רוח כמו "כשאתה תהיה נכה תדבר". לצערי, כמה מיקיריי הקרובים נכים. זה עדיין לא אומר שהדרישה לסף מינימלי של קיצבה בגובה שכר מינימום, מבלי להתחשב בדרגת הנכות, היא דרישה לגיטימית. מדובר בעלות של 8 מיליארד שקלים, שאסור שהממשלה תוציא בלי דיון ציבורי נוקב.
דרישת הנכים פוגעת קודם כול בנכים עצמם, באלה שסובלים מנכויות קשות מאוד. בשמם מנסים רבים לזכות בקיצבה שלא מגיעה להם. השיטה מוכרת לנו משביתות אחרות שבהן הוועד מציג שורה של חלשים בארגון ובשמם דורש תוספת רוחבית, שממנה נהנים בעיקר הבכירים.
ערן בר-טל
עורך הכלכלה, 'ישראל היום'