משורה שחרר רק המוות

, כ"ח בתשרי תשס"ג

מאת עפרה לקס

יאיר שטרן ומירי קפסוטו-זמיר מספרים על אמם רוני, אלמנתו של יאיר שטרן, שנפטרה לפני מספר שבועות. על החיים בצל הכאב, שלא גרמו לה להפסיק לנגן, ללמד ולהתנדב. סיפורה של גיבורה בזכות עצמה

"כולם זוכרים את אמי כאלמנתו של יאיר שטרן, למרות שהיא הייתה אישיות בפני עצמה ופתחה פרק נוסף בחייה, במסגרתו עשתה ותרמה הרבה. אמא השכילה לספר את סיפורו של יאיר שטרן, וזכרו לא הועם בזכותה, אבל במקביל היא ידעה לחיות חיים חדשים. היא לא רק תג בהיסטוריה של קום המדינה, היו לה הרבה זכויות אחרות משל עצמה", אומרת מירי קפסוטו- זמיר, בתה של רוני שטרן-זמיר שהלכה לעולמה לפני חודש.

רוני הייתה מוכרת כאלמנתו של אברהם 'יאיר' שטרן, מנהיג הלח"י, שדרכו היתה שנויה במחלוקת, ושנרצח על ידי הבריטים בהם נלחם. רוני לא שכחה את יאיר אך המשיכה לחיות עוד שנים ארוכות. לפני חודש, בגיל 92 נפטרה רוני שטרן-זמיר, כשהיא מותירה אחריה משפחה, תלמידים ומעשים שמעידים יותר מכל על גבורת החיים.

חלום על עלייה שהתעכב

רוניה בורשטיין נולדה בשנת 1910 באוקראינה למשפחה ציונית אמידה מאוד. אביה של רוני וסבה עלו בשנת 1913 לארץ ישראל, במטרה ליצור בסיס כלכלי שיאפשר את עליית המשפחה. לאחר מספר חודשים חזר אביה של רוני לאוקראינה כדי להביא את משפחתו ארצה, אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ולאחריה המהפכה הרוסית, והמשפחה נשארה בחוץ לארץ. במסגרת המהפכה הרוסית הולאם רכוש המשפחה והיא נותרה בחוסר כל.

אביה ואמה של רוני לא ויתרו על חלומם; הם אספו פרוטה לפרוטה וב-1923, עשר שנים לאחר התכנון המקורי, הגיעו לארץ ישראל. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה, אך ההורים לא נרתעו מעבודה פיזית. בתחילה עסקו השניים בחקלאות בראשון לציון ומאוחר יותר עברו לירושלים, שם עבד אביה של רוני, שהיה רואה חשבון במקצועו, בשיפוץ החומה. אמה של רוני שהיתה מורגלת במשרתות, שינסה מותניים והפכה להיות כובסת של משפחות אמידות בעיר. באותם ימים למדה רוני בבית ספר למסחר בתל אביב, ולאחר מכן החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

כל אותה העת, למרות הנדודים והתלאות שעברה המשפחה, למדה רוני נגינה בפסנתר. בכל מקום שאליו הגיעו חיפשה אמה אחר מורה ראוי, אשר לו שילמה כפי שהשיגה ידה, ובלבד שתוכל בתה להמשיך לנגן ולפתח את כישרונה המוסיקלי. בהיותה בת שמונה-עשרה הכירה רוני סטודנט מבריק להיסטוריה, משורר ומנהיג מלידה בשם אברהם שטרן, והשניים נקשרו זה לזו בעבותות אהבה.
חלפה שנה, רוני ביקשה להתקדם מבחינה מקצועית, והצליחה לחסוך מספיק כדי להגשים את חלומה ללמוד באקדמיה למוסיקה של וינה. אברהם שטרן נשאר בישראל, ובעקבות פרעות תרפ"ט התגייס להגנה. רוני ואברהם שמרו על קשר אחד עם השני וייחלו ליום בו יתראו שנית. בתום שלוש שנים שבה רוני לארץ לאחר שהוסמכה על ידי האקדמיה הוינאית. במהלך אותן שנים פרש אברהם שטרן מן ההגנה והקים, ביחד עם חברו, דוד רזיאל, את האצ"ל.

אברהם, אשר אימץ לעצמו ככינוי את שמו השני 'יאיר', הקדיש רבות לארגון וללחימה. רוני ויאיר לא התראו זה עם זה במשך חודשים, אך המשיכו לשמור על קשר. השנים חלפו, ורוני ביקשה להקים משפחה עם יאיר, אולם הוא סירב, כנראה מתוך הבנה שהמערכה על הקמת המדינה עלולה להרוג אותו ולהותיר את אהובתו אלמנה. רוני השלימה עם רצונו של יאיר, אולם דוד רזיאל, שכנע את יאיר שיישא את רוני לאישה.

החתונה והחיים במחתרת
בשנת 35' נישאו השניים בבית קטן ברמת גן. אולם לחתן והכלה המאושרים לא ציפו חיי משפחה שלווים. יאיר יוצא לחוץ לארץ בשליחות האצ"ל ונעצר על ידי הבריטים. לאחר מספר שנים, כאשר הוא מקים את ארגון הלח"י - לוחמי חירות ישראל, הוא יורד לגמרי למחתרת ורוני רואה אותו לעתים רחוקות בלבד.

בכ"ה בשבט תש"ב, מגיעים שוטרי הבולשת הבריטית לרחוב מזרחי בתל אביב, שם מסתתר יאיר, ומוציאים לפועל את גזר הדין שהיה תלוי ועומד מעליו במשך חודשים: הם יורים בו למוות ללא משפט.
רוני, ששוהה באותה עת בבית הוריה ברמת השרון שומעת ברדיו ש"ירו בשטרן". היא לא מבינה מתוך הידיעה מה עלה בגורלו של בעלה ונוסעת לבית אחיו, דוד שטרן, כדי לבקש ממנו לסייע במציאת רופא שיטפל ביאיר. בהגיעה לביתו היא מבינה ממראה פניו של דוד מה עלה בגורלו של אהובה.

רוני נותרת אלמנה כשהיא נושאת ברחמה את בנו של אברהם 'יאיר' שטרן.

האלמנה הצעירה לא משתתפת בהלווייתו של בעלה; בני המשפחה עומדים על כך שלא תגיע לבית העלמין על מנת שלא תפיל את העובר, והיא נשארת בבית הוריה, שם תתגורר בשנים הבאות עם בנה, יאיר אברהם שטרן, שנולד לה לאחר מספר חודשים.

כרוניקה של מוות ידוע מראש
יאיר, בנה של רוני, מספר שאביו צפה שלא יזכה לראות את בנו:
"כשאבי עוד היה חי הוא כתב לאמא מכתב, ובו ביקש שאם ייוולד לה בן לאחר מותו תקרא לו אלישיב - שהאל ישיב לה על מה שנלקח ממנה, כלומר על מותו. אבל בסוף עשו מה שהיהודים עושים, וקראו את שמי על שם אבי".

לאביך הייתה תודעת גורל מאוד מפותחת. האם אמך לא חששה שאינו נזהר מספיק בגלל שהוא כל כך בטוח במותו הקרב?

אני לא חושב שהיא קלטה את זה שמותו כל כך קרוב. מעבר לכך, היו תקופות שהוא ישב בבתי סוהר או שהוא נסע לשליחויות ארוכות בחו"ל, והיא הבינה שיש לו דרך שהוא הולך בה ולא יסטה ממנה, שזה משהו גדול יותר מהחיים ועם זה צריך להתמודד.

אמך ידעה על מעשיו של אביך?

היא ידעה באופן כללי מה הוא עושה, אבל לא פרטים מבצעיים. הוא גם לא סיפר לה כדי שלא להכניס אותה לסכנה אם יעצרו אותה לחקירה.

והיא הסכימה עם האידיאולוגיה שלו, שנחשבה אז קיצונית?

בהחלט. היא כל כך אהבה אותו שהיא הסכימה לכל, ובוודאי לדרך שלו. האידיאולוגיה הייתה משנית לאהבה האישית שהיתה בינהם, שלוותה במסירות ונאמנות.

לאחר שנולדת התגוררת עם אמך בבית הוריה ברמת גן.

נכון. היא לא הצליחה להתפרנס כי ה'נשמות הטובות' ביישוב לא רצו לתת לה עבודה. הם אמרו שהיא אשתו של טרוריסט ושתהיה לה השפעה רעה על הנוער ועל הילדים. היא ממש רעבה ללחם. ההורים תמכו בה, אבל גם להם לא היה הרבה. מי שהציל אותה היה ראש עיריית רמת גן המנוח, אברהם קריניצי, שעזר לה למצוא עבודה בגני ילדים, שם שימשה כמנגנת והעבירה שיעורי ריתמיקה.

דף חדש, חיים חדשים
רוני שטרן, בוגרת האקדמיה למוסיקה של וינה המשיכה לנגן בגני ילדים ולגדל את בנה הפעוט. שנה אחרי שאיבדה את בעלה מתחילים הוריה להפציר בה שתינשא בשנית, כדי להעניק לה ולבנה בית חדש והתחלה חדשה.

מי שהשפיעה על רוני יותר מכולם היא אמו של בעלה, הדסה-לאה שטרן, שהגיעה יום אחד לביתה חמושה בבדים פרחוניים וביקשה: "רוני, מספיק להסתובב עם בגדים שחורים של אלמנה, הבאתי לך בדים. תבחרי כמה מהם, תתפרי לך שמלות, לכי תמצאי לך בעל ותקימי משפחה".

כעבור מספר חודשים פגשה רוני את דב זמיר בפגישה מקרית בתל אביב. דב הכיר את רוני מתקופת לימודיה בירושלים, וכבר אז התאהב בה, אולם כיוון שהייתה בת זוגו של אברהם שטרן הוא שמר על מרחק. דב לא התחתן עד גיל ארבעים, כאילו חיכה לה. בשנת 45' נישאו השניים, ולאחר שנתיים נולדה להם בתם מירי.

משפחת זמיר עברה לנתניה, שם עבד דב כפקיד בעירייה. במהלך השנים, בזכות יושרו והתמדתו, התקדם דב והפך למזכיר העיר. "הוא היה טיפוס מופנם ושקט", מספרת בתו מירי, "וגם תרבותי מאוד. משורר וחובב מוסיקה שהקים את תיאטרון הילדים בנתניה, ואת מקהלת החובבים, שאף ניצח עליה.
שני האנשים להם נישאה אמך היו משוררים.

נכון, אמי היתה רגישה לעניינים של התרבות והאומנות, ולמי שעוסק בתחומים אלו. היא פגשה את יאיר שטרן כשעדיין לא היה מנהיג פוליטי אלא סטודנט מצטיין בעל כושר ביטוי מעולה. גם לאבי, שעסק בספרות ושירה, היתה רגישות אישית. כנראה שזה מה שמשך אותה, האנשים הרוחניים יותר והרגישים.

בשם האב
יאיר, אחיה של מירי מעריך מאוד את דב: "הוא הצליח לשמור על משפחה שאני גדלתי בה. נולדה לי אחות, וברוך ה' לא היו בינינו המריבות, הסקנדלים והסיבוכים שיכולים להיות במקרים כאלה".
אבל לא קראת לו אבא.

"לא. זה היה מסוכם מלכתחילה, כי הוא לא אימץ אותי במובן החוקי והביורוקרטי. הוא היה זמיר ואני שטרן, וזה היה ברור לכל הצדדים שכך זה יישאר".

בשנים הראשונות של המדינה לא היה פשוט לשאת את השם שטרן. בעוד מירי נשלחת לבית הספר השכונתי, נשלח יאיר ללמוד בבית ספר מרוחק יותר, שם, מקווה רוני, המורים יהיו פחות 'מפא"יניקים'. מסתבר שגם זה לא עוזר: "הלכתי לבית הספר", מספר יאיר. "לאבי קראו 'טרוריסט' ולי 'בן של טרוריסט'. גם אמא שלי נאלצה להתמודד עם השפלות מסוג זה. יום אחד היא הגיעה לאסיפת הורים, וכל המורים ישבו יחד ופתחו עלי פה. הייתי פרחח לא קטן, אבל הם הגזימו בתיאורים שלהם ושייכו הכל לכך שאני 'בן של טרוריסט'. אמי ענתה להם בצורה בוטה, טרקה את הדלת, ויצאה משם".

איך התמודדת עם זה שבביתך אביך נחשב גיבור ובחוץ – טרוריסט?

חייתי עם זה נהדר, בידיעה שאף אחד לא יוציא ממני את ההכרה הזאת. גם אנשי הלח"י שהסתובבו אצלנו בבית, ראיתי שהם לא היו סתם אוסף של אנשים אלא פייטרים אמיתיים. מעבר לכך בלבי פנימה ידעתי שהאמת תצא לאור .

מירי, ביתם של רוני ודב, נשאה את שם המשפחה 'זמיר' ולא התאנו לה. נראה גם שלמירי סיפרו פחות על אברהם שטרן. אולם היא גדלה ללא ספק לתוך מציאות שבה הוא נכח:
"לא היה אתי דיבור ישיר על הנושא, אבל היתה מציאות כפולה שבתוכה חייתי. לא הסתירו את העובדה שאברהם היה הבעל הראשון של אמי, על הקיר בסלון הייתה תמונה גדולה שלו שאי אפשר היה לפספס. מעבר לכך היו מגיעים מידי פעם חברים מהלח"י ובני משפחה שלו לבית. בשלב מסוים הבנתי שדוד שטרן, למשל, הוא הדוד של יאיר ולא שלי. אחר כך ביקשתי שייקחו אותי לאזכרות מתוך הזדהות עם אחי, לאזכרות האלו אני הולכת עד היום".

במהלך השנים חל מהפך בתודעה הציבורית ואברהם 'יאיר' שטרן הוכר כגיבור ישראל, ועמו אנשי הלח"י שהלכו בדרכו. הדבר אירע ביום הזיכרון העשרים להירצחו של אברהם שטרן, אז התיר מי שהיה ראש עיריית תל אביב ומראשי מפא"י, מרדכי נמיר, לקיים את האזכרה בבית הבימה, והוא עצמו נכח בה. "האנשים בארץ קראו בעיתון ושמעו ברדיו שנמיר השתתף באזכרה", מספר יאיר. "זה שיחרר איזה שסתום. פתאום אנשים, גם במפא"י, אמרו: 'הנה, הוא עשה משהו ולא יצאה אש מן השמים'.

אחר כך התחיל גל של קריאת רחובות וגנים ציבוריים על שמו. ב-67', כשחילקו את עיטור נשיא המדינה, הזמינו את אמא שלי לבית הנשיא, ונשיא המדינה דאז ענד לה את העיטור על דש הבגד. זה היה משהו מיוחד, מי היה מאמין שזה יקרה".

בעקבות גל ההנצחה והתודעה הציבורית המשתנה החלה רוני לעסוק ביתר שאת בזכרו של יאיר ובהנחלת סיפורו ומורשתו: "היא תמיד הגיעה לכל הטקסים והאירועים של יוצאי הלח"י", מספרת אהובה מייזל, חברת לח"י וחוקרת. "היה לה כושר דיבור יוצא מן הכלל. היא תיארה את המצבים מולם עמדה בצורה ברורה, וציירה את דמותו של יאיר, או חייתה תקופה לא ארוכה, בצבעים עזים אך שני בלי הגזמה".

שלום בית ומתחים פוליטיים
דב, מספרים מירי ויאיר, קיבל וכיבד את פעולות ההנצחה של אשתו, ומדי פעם אף השתתף באירועים לזכרו של אברהם שטרן. "כשהיו באים חברים מהלח"י הוא היה יושב אתם ומשתתף בשיחה", אומר יאיר, "זה לא שהם דיברו כל הזמן על אבי. הם שוחחו על פוליטיקה ועל כל מיני דברים אחרים, אבל היתה אווירה. דב היה שותף לשיחות האלו ואף התיידד עם חלק מהם".

"גם לאמי הייתה גדולה, מצד אחד לעסוק בהנצחה של אבי ומצד שני לחיות חיי משפחה, לעבוד בעבודת המוסיקה וההוראה שלה, ולהתנדב עבור כל מיני נזקקים. היא ידעה לשים את הקו המפריד בין זה ובין זה, ללכת על שביל הזהב ולא לגרום לזעזועים, למרות הכפילות".

אהובה מייזל מסכימה לדברי יאיר: "רוני הייתה מאוד פקחית וידעה כיצד לנווט את הדברים כדי לא לפגוע בבעלה, והוא מצדו היה עדין נפש והבין את מעשיה של אשתו".

דבר נוסף שיכל להוות מכשול בחיי רוני ודב היתה העובדה שדב השתייך למפא"י. מירי מספרת איך הם דילגו מעל המכשול הזה: "אבי לא היה פעיל פוליטי, אולם נטייתו המפלגתית גרמה להוריי להתווכח על נושאים פוליטיים בטונים גבוהים מאוד. כשראו שניהם שאי אפשר להמשיך כך, הם פשוט נמנעו מלדבר על הנושאים האלו. עם השנים אבי למד לראות גם את הצד של אמי, מתוך כבוד והערכה לרגשותיה, וההערכה הזאת היא שהביאה אותו להשתתף בטקסים לזכרו של אברהם שטרן".

בנתניה הצליחה רוני לחזור למוסיקה ולהגשים משאלות קדומות. היא הקימה שם קונסרבטוריון וניהלה אותו: "היא הייתה אישה מאוד מעשית", מסבירה מירי. "היא ידעה להביא את הדברים מרעיון לביצוע בעצמה, לכן היא גם התאימה מאוד לניהול. במשך הזמן פנו אליה מבית ספר טשרניחובסקי בנתניה וביקשו שתלמד שם את תולדות המוסיקה. היא עבדה שם 16 שנים וחיבבה את המוסיקה על מי שלא ידע לנגן. גם במסגרת הזו, כשהרגישה שהתלמידים שלה זקוקים לקונצרט מייד הייתה מרימה טלפונים ומארגנת את הנסיעה. היא לא חיכתה שמישהו יעשה זאת במקומה".

"הייתה בה אצילות של מלכה"
למירי עצמה העניקו דב ורוני חינוך מוסיקלי מגיל צעיר ביותר: "אני לא זוכרת מתי ביקשתי ללמוד לנגן. אמא לימדה נגינה בבית, והמוסיקה בשבילי הייתה טבעית כמו שטבעי לנשום אויר. ידעתי לקרוא תווים לפני שידעתי את הא"ב, ואמי רשמה אותי לבית הספר לאומנויות תלמה ילין". מירי מרכזת כבר שנים ארוכות את המגמה למוסיקה בבית הספר בו למדה, ומספרת שאמה היתה מעורבת מאוד בעבודתה ובעשייתה המוסיקלית: "היא תמיד הייתה גאה בבית הספר ובהישגים של התלמידים שלי. היא נהגה להזמין אותם להעביר סדרות של קונצרטים בנתניה כדי לתת להם במה ראשונה".

במקביל, התנדבה רוני במסגרות שונות: "היתה בה אצילות של מלכה", מתגעגע יאיר, "היה בה המון רגש כלפי צרות של אחרים. היא סייעה בקליטת עלייה, בעיקר למוסיקאים עולים, והתנדבה בוועד למען החייל. עד חמישה ימים לפני מותה היא עוד לימדה זוג רופאים עולים עברית, כדי שיוכלו לעבור את הבחינות בהצלחה".

בשבע השנים האחרונות חיו רוני ודב ב"מגדלי הים התיכון" בכפר סבא, שם הייתה רוני מלווה כל פעילות בנגינה, ואף העבירה הרצאות במוסיקה. עד יומה האחרון היא תפקדה היטב והייתה אמורה להעביר הרצאה על הקומפוזיטור ברהמס יום לאחר מותה.

יאיר, שנותיה של אמך היו קשות מאוד בתחילתן וטובות מאוד בסופן. האם לא התחרטה על התקופה הראשונה?

בכלל לא, להיפך. היא אמרה לי פעם שאם היא היתה צריכה לעמוד פעם נוספת בפני הברירה, היא הייתה נישאת לאבי. היא הרגישה שכל יום במחיצתו היה אושר כל כך גדול, שהיה שווה את הכל.
היית אומר שבסופו של דבר אימך הצליחה להתגבר על האובדן של אביך ולחיות חיים שלמים?
לא.

הלאו שלך כל כך מוחלט?

אלף אחוז. תראי, היא כן הצליחה לחיות, להקים משפחה, לעסוק במקצוע שלה ולעשות המון דברים בכל מיני תחומים, והיא חייתה שנים ארוכות, אבל אני יודע ממנה שלא עבר יום בחיים שלה שהיא לא חשבה על אבא שלי, לא זכרה אותו, לא אהבה אותו. היא לא יכלה להתנתק. הגדולה שלה היתה שהיא הצליחה לחיות חיים שלמים למרות הזיכרונות והכאב. היא ידעה להעניק לאלה שמסביבה וגם לעצמה הרגשה שהיא בסדר ולהעביר את המסר שצריך ללכת קדימה.

חמישה ימים לפני מותה לקתה רוני בהתקף לב ממנו לא הצליחה לקום. בט"ז באלול הלכה רוני שטרן זמיר לעולמה בשיבה טובה ונקברה ליד דב זמיר, בבית העלמין בשיכון ותיקים בנתניה.

הצד הימני של המפה
בשנתיים האחרונות הצטערה רוני מאוד בעקבות המצב הביטחוני השורר בארץ. היא התנגדה בתוקף להסכמי אוסלו כשנחתמו ולא היססה לומר זאת בפורומים שונים. יאיר: "כל מה שפרס, ביילין ושריד עשו היה שלילי - היא מאוד התנגדה להם".

רוני לא עסקה בפוליטיקה, אולם היא לא היססה להביע את דעתה בפני הפוליטיקאים: "לאחר פטירתה עברתי על כל מיני מסמכים בבית שלה ומצאתי מכתב משנת 75' ששלחה אמי לאריאל שרון, בו היא מברכת אותו על הקמת הליכוד. מכתב נוסף שלחה אמי בתחילת שנות השמונים לשמואל תמיר, שהיה אז שר המשפטים, ובו כתבה שהמצב במדינה גרוע מאוד, ושאלה אותו מדוע הוא שותק ולא עושה דבר. היא תמיד הייתה בצד הימני של המפה הפוליטית, מאוד ימני, תמיד בעד מתנחלים כי הם כובשים את ארץ ישראל מחדש, ובשנים האחרונות היתה בעקבות כך גם בעד דתיים".

לרוני, כאמור, היה קשה מאוד עם מלחמת אוסלו: "היא הייתה מאוד מודאגת גם בגלל הנכדים, ואני הייתי צריך להרגיע אותה ולהגיד לה 'תיזכרי בנעורים שלך, תזכרי שבתרפ"ט ובתרצ"ו רצחו יהודים. גם היום רוצחים יהודים, אבל יש לנו ארץ גדולה עם שישה מליון יהודים ויש לנו צבא, אז הייתם יישוב קטן, ושחטו אתכם' - ואז היא היתה מתנחמת".

להיוולד לאחר מות האב
יאיר שטרן נולד וגדל לתוך מציאות לא פשוטה, אך הצליח להגיע להישגים משמעותיים. הוא עבד בטלוויזיה הישראלית ושימש כמנהל הערוץ הראשון. שטרן רואה את עצמו כאחד מיני רבים:
"המקרה שלי דומה למקרים רבים במדינה שלנו. יש הרבה ילדים, לצערי, שגדלים במצב בו אני גדלתי, כלומר שהם ילדים של אבא אחד ובבית יש גבר אחר וצריך ללמוד לחיות עם זה. כאן בארץ זאת המציאות כבר עשרות שנים ויכול להיות שזה יימשך גם הלאה. אני זוכר שפעם עשינו בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תוכנית בערוץ 1 על יתומים שלא הכירו את אביהם, שנהרג כשהאמא הייתה בהריון או שהיו התינוקות קטנים כשזה קרה. הסתבר לנו שיש המון אנשים כאלה, וערכנו מפגש בין כמה מהם. גם אני השתתפתי ובתור "יתום ותיק" עודדתי אותם ואמרתי להם 'תשמעו, זאת המציאות. אין מה לעשות נגד זה, אבל לא צריך להיות מדוכאים. אפשר, למרות האסון, לגדול בצורה נורמלית ולהיות בן אדם שתורם וחי בזכות עצמו ולא מסתבך בכל מיני שטויות. יוצאים מזה'.

אחרי שידור התוכנית התקשרו אלי המון אנשים שחווים מצב דומה, ואמרו 'יופי שדיברת, זה נורא עוזר לנו ולילדים שלנו, וזה יקל עלינו ליצור יותר פתיחות".