זה לא ייפסק
זה לא ייפסקצילום: עביר סולטאן. פלאש 90

עוד אירוע ירי בארצות הברית. הפעם הקשה ביותר בתולדותיה. ואנחנו כאן בישראל תמיד מופתעים מחדש איך המדינה החזקה והמתקדמת ביותר בעולם מאפשרת לאזרחיה רכישת נשק ללא כל הגבלה משמעותית, דבר שמוביל ישירות למותם של מאות אזרחים אמריקאים מידי שנה (קרוב ל-100 הרוגים כתוצאה מירי מידי יום).

אצלנו בישראל, כל אירוע קל של ירי מוביל לחקירת שתי וערב הן של התקשורת והן של הממשלה שבודקת כיצד השיג הרוצח את הנשק, מדוע התירו לו לקחת את הנשק ממקום העבודה, מדוע לא נעשתה בדיקה פסיכולוגית תקופתית לאוחז בנשק. וכל זאת למרות האיום המתמיד של טרור ברחובות ישראל.

אז מדוע במדינה שהביאה לעולם את הדמוקרטיה וזכויות האזרח עדיין נמצאת מאחור בכל הנוגע לרכישת נשק על ידי האזרחים.

ניתן לומר שלתופעה זו ישנן שלוש סיבות: סיבה היסטורית-תרבותית, סיבה חוקתית וסיבה כלכלית.

הסיבה ההיסטורית נעוצה אי שם במאה ה-18, עת עסקו המתיישבים בכיבוש המערב מידי הילידים-האינדיאנים. אותם מתיישבים ראו כשליחות "לגאול" את המערב מידי אותם עובדי האלילים – הילידים ולמעשה הקימו התנחלויות (על פי טרמינולוגיה מודרנית-מזרח תיכונית) בשטחים שהיו נחלתם של אותם ילידים. הילידים-אינדיאנים לא ויתרו כל כך בקלות ותקפו את בתיהם של המתיישבים.

למתיישבים לא היתה כל ברירה אלא להגן על רכושת ומשפחותיהם ועשו שימוש תכוף בנשק שנסחר ללא כל בעיה. לכן אמריקאים הגשימו הלכה למעשה את המושג "ביתי הוא מבצרי" ועד ימינו הם מגינים באמצעות נשק על ביתם מפני פורצים. כל מי שצפה בסדרה או בסרט אמריקאי יודע כי ברגע שבני זוג שומע שישנה פריצה לבית, אב המשפחה יוצא לתקוף את הפורץ כשהוא אוחז באלת בייסבול. מדובר ללא ספק בתרבות ששורשיה נטועים במערב הפרוע.

עם הקמתה ארצות הברית וכתיבת החוקה, למתיישבים האמריקאים לא היה צבא סדיר שיגן על האזרחים מפני האנגלים, הצרפתים והאינדיאנים במלחמות התכופות נגדם. במקרה של מלחמה היה צורך הכרחי לגיוס צבא במהירות. אחזקת נשק בידי האזרחים הועילה לגיוס מהיר ולכן נקבע במגילת זכויות האזרח האמריקני, בתיקון השני כי "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו". אותה החלטה שנקבעה בשנת 1791 קיימת ופעילה עד ימינו אנו.

וכך אנו מגיעים לסיבה השניה, הסיבה החוקתית. בשלהי המאה ה-18 נכתבה חוקת ארצות הברית ומיד לאחר מכן מגילת הזכויות שמהוות את הבסיס החוקתי לאזרח האמריקאי. התיקון השני המאפשר אחזקת נשק הינו בר שינוי כמו שינויים אחרים שנעשו בחוקה על מנת להתאים אותה לרוח התקופה. אולם שינוי בחוקה מצריך רוב מיוחס של שני שליש – הן בבית הנבחרים והן בסנאט.

רוב שקשה עד בלתי אפשרי להשגה. התיקון האחרון נכתב בשנת 1992 (לאחר שהוצע בשנת 1788) ונוגע למשכורות הסנאטורים. התיקון הקודם נתקבל בשנת 1971. כך שמתחילת המאה ה-18 ועד ימינו נתקבלו 17 תיקונים בלבד לחוקה האמריקנית. מה שמוכיח כי תיקונים לחוקה אכן אפשריים, אולם קשים מאוד ברמת החקיקה. בנוגע לאחזקת הנשק הרי שישנה סיבה פוליטית שמקשה על השגת הרוב המיוחס בבית הנבחרים ובסנאט.

הסיבה הפוליטית נעוצה בעיקר במפלגה הרפובליקנית. ראשי המפלגה ומתפקדיה עדין עומדים בסירובם לשנות את התיקון השני לחוקה ורואים בכך פגיעה בחירותם. וטוענים בחירוף נפש כי "נשק אינו רוצח אנשים, אלא אנשים רוצחים אנשים". יש לציין כמובן כי תומכיה ומממניה העיקריים של המפלגה הינה תעשיית הטבק, תעשיית הנפט ותעשיית הנשק.

כמובן שבעלי ההון מתעשיית הנשק יסרבו להגבלה כלשהי על רכישת נשק בידי האזרחים. דבר שמקשה ביותר על השגת רוב של שני שליש בבית הנבחרים או בסנאט – כאשר חברי המפלגה הרפובליקנית מהווים לאורך השנים כ-50% מבין הנבחרים. היה זה הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון שהצליח בשנת 1994 את מכירת הנשק האוטומטי לאזרחים. שהרי איזה שימוש יש לנשק אוטומטי בידיהם של אזרחים? אולם היה זה ממשלו הרפובליקני של הנשיא ג'ורג' בוש הבן שבשנת 2004 ביטל את ההישג של קלינטון.

האם בעקבות אירועי לאס וגאס יחול שינוי בעמדת המפלגה האמריקנית או האזרחים? האם עתה כשנרצחו כ-60 אזרחים חפים מפשע בידי אדם עם נשק אוטומטי תקום מחאה לאומית להפסקת הסחר החופשי בנשק? גם אם כן, סביר להניח שהסערה תדעך ככל שיחלוף הזמן וארצות הברית תמשיך בשלה עד הטבח הבא.