סדרת חינוך
סדרת חינוךצילום: צביקה מור

בעבר, הצגנו בפינתנו מאמר בשם "מה שלא לומדים בבית הספר" ובו רשימה של כישורי חיים הנצרכים לכל אדם-באשר-הוא הרבה יותר מלימודי מדעים, היסטוריה, אזרחות וחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי שרוב התלמידים שוכחים כעבור שנה מסיום לימודיהם.

ברשימה הזו מככבים כישורים כגון: ניהול זמן, בניית מטרות ויעדים, בניית תכנית למידה לטווח ארוך וקצר, ויסות רגשות, התמודדות עם מצבים לא רצויים, בחירה בין חלופות וקבלת החלטות. למרבה הצער, בוגר מערכת החינוך במדינת ישראל מסיים עם תעודת 12 שנות לימוד ותעודת בגרות אך עם חסרים רבים בכישורי חיים הנוגעים למישור היומיומי כילד, כמתבגר וכמבוגר.

אחת הסוגיות הבוערות במוסדות החינוך היא סוגיית ההברזות. ברור לכל שתלמיד שמבריז יתר על המידה זקוק לטיפול חינוכי. ברור לכל שתלמיד שיש לו 100% נוכחות בכל המקצועות זקוק גם הוא לטיפול אבל מסוג אחר... אלו ואלו נמצאים בשולי הסטטיסטיקה בבתי הספר. אך מה עם רוב התלמידים שמבריזים בטווח הסביר, ובכל זאת מפסידים שיעורים חשובים והדבר משפיע מאד על הישגיהם? לא חקרתי את הנושא במחקר כמותי, אך מהתרשמותי ומניסיוני החינוכי, תלמידים רבים מאד מבריזים משיעורים ללא שיקול דעת, אלא אם כן "הסכנה" ברורה ומיידית.

עובדה היא שהמסגרות העל יסודיות של החמ"ד כגון, הישיבות התיכוניות והאולפנות, מאופיינות בסדר יום ארוך בהרבה מזה של המסגרות הממלכתיות. בעוד שהאחרונות מסיימות את יום הלימודים בסביבות השעה 2, החמדיו"ת נכנסות עמוק לתוך הערב והלילה (בישיבות התיכוניות בהן נהוג "סדר ערב").

כשאתה נותן למתבגר ולמתבגרת סדר יום עמוס כל כך, אתה בעצם אומר להם שההברזה בנויה בתוך המערכת, כי מי יכול לעמוד ב10 שעות לימוד ויותר במשך חמישה ימים בשבוע? בנוסף, אם מעלימים עין במכוון מאותן הברזות שבגבול הטעם הטוב בעצם אומרים לתלמידים שזה בסדר "המשיכו כך!"

זה הולך ונהיה אופנתי להיפרד מהצלצולים בתחילת ההפסקות וסיומן מתוך אמון בתלמידים שיהיו מסוגלים לשים לב לשעון, ויש פה ושם בתי ספר ותיכונים שאמצו רעיון זה או רעיונות אחרים שפותחים עידן חדש באמון שבין הצוות והתלמידים. ברוח זו, ברצוני להציע הצעה בקשר לחובת הנוכחות בשיעורים, שעיקרה: אחוז היעדרויות אפשרי לכל תלמיד יחד עם העלאה דיפרנציאלית בציון לתלמיד שלא ניצל את זכות ההיעדרות שלו. כך נגביר אמון ולא נעשה מהתלמידים המבריזים – עבריינים.

למעשה, התלמידים מבריזים ואנו מעלימים עין. אנו מציבים להם חובת כניסה לשיעורים ולא אוכפים אותה. כשהמילה שלנו אינה מילה, האם איננו גורמים במו ידינו לרפיון במשמעת בכלל?

אם אימצנו את ההצעה הזו, נוכל ללמד את התלמידים כיצד לקבל החלטה אם להיעדר משיעור, כחלק מהטמעת השינוי בבית הספר. אך אם נישאר במתכונת הנוכחית, לא נוכל ללמד את התלמידים העבריינים כיצד לנהל את ההברזות הבאות שלהם.

ובינתיים, עד שמערכת החינוך ובתי הספר יחליטו בעניין, נכתוב כאן כמה שאלות שעשויות לסייע לתלמידים לנהל טוב יותר את ההברזות הקיימות ממילא. הרעיון הכללי הוא שמפסיקים להבריז מהבטן, "כי בא לי", ומתחילים להפעיל חשיבה לפני הברזה באופן הבא:

חלק א' – תכנון הברזות שבועי

קח את מערכת השעות השבועית, וסדר לך את מערכת ההברזות השבועית שלך. התחשב בגורמים הבאים: מה מאזן ההברזות שלך עד כה, באילו שיעורים אתה חייב להיות השבוע כי: הפסדת כבר חומר, יש מבחן קרוב, המורה בעצבים עליך וכו'. עכשיו, לאחר שסימנת את שיעורי החובה לשבוע הקרוב, בדוק מאילו שיעורים אפשרי עבורך להבריז. חשוֹב תמיד קדימה! – האם תצטרך להבריז שוב מאותם שיעורים בשבועיים הקרובים?

חלק ב' – למי שלא תכנן ולמי שנתקל בבלת"מ

1. האם אני באמת זקוק להבריז?

2. אם אני באמת זקוק להברזה היום, האם להבריז מהשיעור הנוכחי דווקא?

3. אילו מחירים אשלם על ההברזה הזו? (מה מאזן ההברזות שלי בינתיים בכלל ומהשיעור הזה בפרט, האם מישהו למעלה "חם" עלי, האם אני רוצה לשמור את ההברזה הזו ליום אחר? וכו')

4. אם הגעת למסקנה שאתה מבריז, חשוב מיד מתי תשלים את השיעור וכיצד (למשל, בערב ב7 בעזרת חבר מסוים ; אתן מכשיר הקלטה לחבר שיקליט בשבילי ; אשב בערב עם אבא על הנושא וכד'.)

אם אינך זקוק לטעם המתוק של ההברזה, שווה לנסות לסגור את העניין עם המורה ובמיוחד אם מאזני הנוכחות וההשתתפות שלך טובים בדרך כלל. פשוט לגשת למורה ולבקש להיעדר מהשיעור כי אתה זקוק למנוחה, לימוד דחוף למבחן קרוב וכדומה. יש להניח שהמורה יעריך את הכנות שלך ויסייע לך.

בברכת הברזות חכמות ומועילות!