'ע"פ משפט העמים גם עבר הירדן שלנו'

החוקר ד"ר מנור רואה בהצהרת בלפור הרבה מעבר למסמך היסטורי ומודה למרות עמדותיו הפוליטיות: עבאס חושף את פרצופו במתקפה על ההצהרה.

שמעון כהן , כ"ח בתשרי תשע"ח

פער בין המשפט לפוליטיקה
פער בין המשפט לפוליטיקה
צילום: יונתן סינדל. פלאש 90



טוען....

בעוד ימים אחדים יצוין מלאת 100 שנים להצהרת בלפור, ההצהרה שמצליחה להוציא משלוותו את יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, התובע מבריטניה להתנצל עליה, לבטל אותה ואף מאיים לתבוע את בריטניה בשל ההצהרה שלטעמו היא שהובילה לנכבה.

בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס ד"ר אודי מנור, מומחה להיסטוריה של עם ישראל מדינת ישראל והציונות, איש אוניברסיטת אריאל, למשמעויות העמוקות של ההצהרה ואף להשלכותיה העקרוניות למאבקים המדיניים והפוליטיים של ימינו אלה.

כבר בראשית דבריו מדגיש ד"ר מנור כי הצהרת בלפור אינה, כפי שחושבים לא מעטים בישראל ומחוצה לה, תוצר של גחמה אישית של הלורד בלפור בעקבות חיבתו היתרה לתנ"ך ותפיסתו הנוצרית, ואף לא מדובר בהצהרה שניתנה כתמורה לתרומתו המחקרית של ד"ר וייצמן לתעשיית הנשק הבריטית, אלא מדובר ב"הצהרה שתואמה וההשפעה על הניסוח שלה היה בתיאום המעצמות שהיו אז במלחמה".

לטעמו של ד"ר מנור כל אלו טענות שווא ויש לזכור את משמעותה המהותית של ההצהרה בהתאם למונחי הקונגרס בבאזל – הכרת העמים בצורך היהודי בבית לאומי על פי משפט העמים, "ולכן לכן לא פלא שאבו מאזן רואה בה את אבי אבות הטומאה. אזכיר את מה שכתב אבו אייאד, סגנו של ערפאת, בספר ובו הוא מתייחס לנאום סאדאת כחמור יותר מהצהרת בלפור. הוא צודק כי ההכרה הבינלאומית בשאיפות הציוניות הן דבר משמעותי מאוד שאגב, גם חלק מהציונים שוכח. גם אויבי הציונות רואים
יש תפיסה ישראלית רווחת שנשמעת גם מפי שונאי ישראל וגם מפי ישראלים בקואליציה תודעתית מוזרה שמבוססת על טעות או שקרים, שלפיהם מדינת ישראל קמה בעקבות השואה וזו ההצדקה היחידה להקמתה. אלו הבלים שאולי קל לחנך עליהם, אבל זו החמצה מהותית של מהות הציונית. הציונות היא הכרה בצורך לשיבת עם ישראל לארצו.
בהצהרה נקודה משמעותית כי הם מבינים את המשמעויות של מסמך משפטי המשקף תפיסת עולם של הגדרה לאומית יהודית".

פרט נוסף הנשכח לא פעם בשיח הפוליטי בן ימינו הוא העיתוי בו ניתנה ההצהרה – שנים רבות טרם השואה, עובדה שמבטלת את הניסיון לראות במדינת ישראל כזו שקמה בעקבות השואה. ד"ר מנור אומר בהקשר זה: "יש תפיסה ישראלית רווחת שנשמעת גם מפי שונאי ישראל וגם מפי ישראלים בקואליציה תודעתית מוזרה שמבוססת על טעות או שקרים, שלפיהם מדינת ישראל קמה בעקבות השואה וזו ההצדקה היחידה להקמתה. אלו הבלים שאולי קל לחנך עליהם, אבל זו החמצה מהותית של מהות הציונית. הציונות היא הכרה בצורך לשיבת עם ישראל לארצו. כך הצ'כים, כך האיטלקים, כך היוונים וכך בדרום אמריקה ובאזורים אחרים, מדינות תובעות עצמאות מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה. זו הייתה גם תפיסת הרצל – תביעת ריבונות יהודית בארצם גם מבלי לסמן את הגבולות וכניסה למשפחת העמים. ההצהרה משקפת את העקרונות הללו. יש בה מעט מילים עם עומק מדיני רב".

בהמשך דבריו מסכם ד"ר מנור את משמעויותיה של ההצהרה בשלושה פרקים עיקריים – נכונות לתמוך בשאיפות היהודיות, הבנה שהשאיפות הללו לא יבואו על חשבון הזכויות העדתיות והחברתיות של הערבים ותהיה הכרה בהם כאזרחים במדינה היהודית העתידית ללא זהות והגדרה עצמית לאומית, והחלק השלישי הוא שהגשמת הציונות לא תפגע בזכויות אזרחיות של יהודים שנמצאים ברחבי העולם, שלא ידרשו מהם להסתלק כי אין להם עוד זכויות אזרח במדינות הללו".

באשר למנעי שהוביל לניסוחה ומסירתה של ההצהרה מציין מנור כי לכך הובילו משתנים גיאפוליטיים – "הייתה מלחמה שהיה ברור שהיא משנה סדרי עולם, ומאותו רגע עלתה השאלה לגבי הסדר העולמי החדש, בהנחה שהטובים הם שינצחו. ההנחה הייתה שאחרי המלחמה, שלא ידעו אז מתי תסתיים, נרצה להקים סדר עולמי חדש ובו יש מקום להגדרה עצמית, וכך נולדה הלאומיות היהודית כמו הערבית והארמנית ועוד אחרות".

בעקבות כל אלה נשאל ד"ר מנור אם בהתנפלותו על ההצהרה חושף למעשה אבו מאזן את פרצופו המדיני האמיתי, שכן הוא אינו תוקף את ה"כיבוש" של 67' אלא את עצם קיומה של יישות ציונית וקובע כי היא אם כל חטאת שעליה צריכה בריטניה להתנצל, ואם לא הרי שבכוונתו לתבוע אותה.
לצערי הגדול, כאדם שהוא גם חוקר וגם אזרח שמזדהה עם עמדות מפלגת העבודה, ההיסטוריון שבי צריך להכריע את האזרח ולומר שאכן אבו מאזן חושף את עמדותיו.

מנור משיב לשאלה זו ואומר כי במקרה זה הוא נאלץ להכניע את עמדותיו הפוליטיות המשוייכות למפלגת העבודה לטובת היותו אדם חוקר ולהודות במשמעויות של צעדי אבו מאזן. "לצערי הגדול, כאדם שהוא גם חוקר וגם אזרח שמזדהה עם עמדות מפלגת העבודה, ההיסטוריון שבי צריך להכריע את האזרח ולומר שאכן אבו מאזן חושף את עמדותיו. מסתבר שזו לא רטוריקה כפי שניסו להסביר פעם. אבו מאזן אכן מבטא את העמדה היסודית שהתקבעה באמנת אש"ף שנקבעה עוד לפני הכיבוש".

עם זאת, הוא מבקש לומר "מילה טובה על אבו מאזן", כשהוא קובע שמדובר ב"מנהיג שצמח בתוך אש"ף ועם זאת הוא רואה בעייתיות בשימוש באלימות", כשנשאל כיצד מתיישבים הדברים עם תשלומי המשכורות למחבלים ובני משפחותיהם השיב מנור כי אכן הדברים מורכבים, ודבריו מתייחסים לאבו מאזן ביחס למקביליו בהנהגה הפלשתינית.

ובחזרה להצהרת בלפור: "נושא הצהרת בלפור הוא משמעותי ולא צריך לחפש את נקודת המבט של אבו מאזן כדי להבין את החשיבות שלה, אלא לשאול עד כמה המיינסטרים הישראלי, זה שמזדהה עם הציונות, כשמונים אחוז מהיהודים בישראל, עד כמה הם מבינים את המשמעויות העמוקות של הצהרת בלפור, ועד כמה הם מבינים שמבחינה ציונית היא משקפת את התפיסה העקרונית מדינית – שמדינת היהודים תהיה מדינת אזרחיה, מדינה שוויונית בממד החברתי שלה, לא שוויונית בממד הלאומי אבל חברתית כן. בנוסף, הרבה ישראלים שוכחים את חשיבות ההצהרה בממד של הכניסה למשפחת העמים. הדבר מובן לנו בממד של תרומתה הטכנולוגית והאקדמית של ישראל לקהילייה הבינלאומית, אבל עדיין חסר הממד התודעתי".

עוד נשאל ד"ר מנור אם הצירוף של הצהרת בלפור המבטאת הכרה של העמים בבית הלאומי היהודי בארץ ישראל והחלטת סן רמו על שרטוט המפות החדשות של המזרח התיכון אינה למעשה מגדירה במשפט העמים את גבולותיו הפיזיים של הבית היהודי לאומי, כלומר מדינה הכוללת בתוכה גם את יהודה ושומרון.

מנור מודה שאכן מהבחינה המשפטית גרידא זו התמונה ההיסטורית הנכונה, אך "חכמים ממני אמרו שיש שאלות שניתן לגשת אליהן בגישה משפטית, אבל הפתרון שלהן יהיה פוליטי. המענה יכול להיות פוליטי ויקבל מענה שונה למרות שמבחינה משפטית הדברים ברורים".
כשמסתכלים על הממד המשפטי רואים שכל התנועה הציונית דגלה בארץ ישראל של שתי גדות הירדן. זו האמת שלא ידעתי עליה כחניך התנועה הקיבוצית, אולי היו שניסו להשכיח זאת

ממשיך מנור ומפרט: "בשאלת השטחים והגבולות הרי שאלו שטחים במחלוקת מבחינה משפטית, מבחינה פוליטית צריך לזכור מפלגת העבודה, שקמה בינואר 68', כללה אישים כמו יגאל אלון שדחה באופן מוחלט את הקו הירוק וסירב לראות בו גבול. הוא קבע שאין בו היגיון, לא משפטי ולא ביטחוני ולכן צריך לשנות אותו, והוא הגה את תכנית אלון שדיברה על פשרה בין ישראל לירדן. אלון כשר חוץ בממשלת רבין הראשונה לא הפסיק לומר שפלשתינים כן, אבל אש"ף לא. זה היה כשמשה דיין הילל ושיבח את אש"ף והשווה אותם לווייטקונג. אלון ראה בהם חבורה של מושחתים שמביאים נזק לפלשתינים ולכל השכנים שלהם וסבר שההסכם צריך להיות בתפר שבין ישראל לירדן".

מנור מציין בדבריו כי השיח אודות השורשים ההיסטוריים של הדיון חשוב, בעיקר לנוכח העבודה שגם הצד השני אינו מדבר על פתיחת דף חדש אלא נשען על מוטיבים היסטוריים. מאחר וכך הם פני הדברים הוא מוצא לנכון להזכיר בסוגיית המפות של הבית היהודי בארץ ישראל פרט לא מוכר: "ב-1919 התנועה הציונית הציגה בפני העולם המנצח מפה שביטאה את השאיפות הציוניות. המפה הזו גדולה בי 4 או 5 מכפי שהמפה כיום. הצפון מגיע עד הליטאני דרך המסילה החיג'אזית, כך שהירדן נמצא בליבה של
ויצמן, אבי אבות המתינות והנכונות לפשרה ומי שכמעט יזם את תכנית החלוקה של 37', בהתכתבות עם חברים בנהלל בשנות העשרים כותב לא לוותר על חלקות אדמה בעבר הירדן המזרחי
ישראל, כך הבינה כל הנהגה הישראלית את המפה". עוד הוא מזכיר כי "יגאל אלון כותב בספרו 'מסך של חול' על ארץ ישראל המערבית, כלומר שלמרות שהוא איש הקיבוץ הוא מדבר על ארץ ישראל מזרחית ומערבית", והדברים חורזים את כלל ההנהגה הציונית: "ויצמן, אבי אבות המתינות והנכונות לפשרה ומי שכמעט יזם את תכנית החלוקה של 37', בהתכתבות עם חברים בנהלל בשנות העשרים כותב לא לוותר על חלקות אדמה בעבר הירדן המזרחי, מתוך מחשבה שאולי המציאות הפוליטית תשתנה".

"לסיכום, אכן הפוליטיקה היא הדרך שבה דברים יפתרו, אבל כשמסתכלים על הממד המשפטי רואים שכל התנועה הציונית דגלה בארץ ישראל של שתי גדות הירדן. זו האמת שלא ידעתי עליה כחניך התנועה הקיבוצית, אולי היו שניסו להשכיח זאת, אבל אני לא בא בטענות לאיש אלא מציג את העובדות כפי שניתן ללמוד אותם".

ממשיך ד"ר מנור ואומר כי דווקא אבו מאזן הוא שמזמין למעשה דיון מחודש על המפה המזרח תיכונית הישנה: "אם הייתי רוצה לדבר עם אבו מאזן ביזנס אז נוכל לחיות בשלום, אבל אם אתה, אבו מאזן, רוצה לתבוע את הבריטים אז בוא נפתח את הכול ואזכיר לך שהציונים רוצים גם חצי מירדן של היום".