מסע המרדת הנשים החדש: #metoo

אחרי ששערוריית הארווי ויינשטיין גרמה נזק כבד לממסד הפמיניסטי בארה"ב, יוזמת "גם אני" הפמיניסטית דווקא רותמת אותה לטובתה. דעה

גיל רונן , כ"ח בתשרי תשע"ח

שער ידיעות אחרונות
שער ידיעות אחרונות
צילום מסך

השער של עיתון "ידיעות אחרונות", וגיליון מיוחד של מוסף 24 שעות, מוקדשים היום (רביעי) למסע החדש לשלהוב רגשי הזעם והקיפוח הנשיים מבית היוצר של ממרידות הנשים המקצועיות, הלא הן הפמיניסטיות הרדיקליות.

מדובר בהאשטג #metoo – "גם אני" – בטוויטר: נשים מצייצות על כך שחוו "הטרדה מינית" בתוספת ההאשטאג הנ"ל – ומי שמקליק על ההאשטאג מגיע ישירות לרשימת עדויות ארוכה מכל קצוות העולם של נשים שחוו חיזור שלא נעם להן.

מרשים מאוד, מלהיט מאוד, ממריד מאוד וגם עדרי מאוד וחד צדדי מאוד – בדיוק כמו שההנהגה הפמיניסטית אוהבת. זה התחיל בארה"ב והגיע תוך כמה שעות אלינו.

הזרז העכשווי ליצירת קמפיין הטוויטר הוא שערוריית מפיק-העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין, שגרמה נזק כבד לממסד הפמיניסטי בארה"ב. ויינשטיין היה חביבם של בכירי המפלגה הדמוקרטית, בהם הילארי קלינטון וברק אובמה, וחשיפתו כאדם סוטה מביכה מאוד את המפלגה שחרתה על דגלה את ההגנה על זכויות נשים – ואשר ללא ספק היתה מודעת לרינונים העיקשים וארוכי השנים אודות ויינשטיין.

יוזמת "גם אני" מתעלמת מהמבוכה ורותמת את הגועל שמעוררים הסיפורים על ויינשטיין לטובת התנועה, ששואבת את כל כוחה הפוליטי מליבוי מדנים תמידי בין נשים לגברים.

הסתה מול אמת

האמת היא כזו: נשים אוהבות גברים ורוצות לחלוק איתם את חייהן. מחוץ למעגלים שבהם נישואין נקבעים באמצעות שידוך, נשים רוצות שגברים יחזרו אחריהן ואף מצפות לכך. לעיתים החיזור נעים יותר ולעיתים פחות, ואין ספק שישנם גברים שמנצלים לרעה עמדות כוח בכדי לסחוט טובות הנאה מנשים. אבל התמונה רחוקה מאוד מלהיות תמונה של שחור ולבן.

ישנן גם נשים רבות שמחפשות במודע קירבה אל גברים בעמדות כוח. נשים רבות משחדות גברים בדרכן הנשית בכדי לקבל מהם קידום. חלק מהנשים האלה מתחרטות אחר כך – לפעמים מהסיבה הפשוטה שלא קיבלו את האתנן שציפו לו.

אם גברים היו יותר נתונים למניפולציות ופחות עצמאיים וחשדנים באופיים, אפשר היה לארגן גם קמפיין טוויטר של גברים שנפגעו מתלונות שווא, מהריון שנכפה עליהם במרמה, מניכור ילדיהם ומזונות בלתי הוגנים ועוד. אלא שגברים אינם בכיינים כמו נשים, וממילא אף אחד לא מקשיב להם כשהם בוכים.

המרדה

השמאל הפמיניסטי, כאמור, שואב את כוחו מליבוי בלתי פוסק של זעם נשי ותחושת קורבנות. מבחינתו, הנשים חייבות להרגיש כל הזמן שהגברים הם האויבים שלהם – ולראות בארגוני הנשים של השמאל את מי שיושיע אותן. זו אסטרטגיית ההמרדה של תנועת הנשים הניאו-מרקסיסטית והיא עובדת היטב. נזכיר רק סעיף נשכח בחוק הישראלי הקובע מאסר חמש שנים למי שמדפיס חומר ממריד. ההמרדה מוגדרת בין היתר כך: "לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין".

כל זה לא בא לומר שאסור לדבר על הרגלי החיזור הקלוקלים של חלק מהגברים. אבל במינון ובחד-צדדיות שבהם הדבר הזה נעשה – חצינו מזמן את רף ההמרדה.

הפתטי בכל העסק הוא שאותן הנשים שמתהדרות כבר עשרות שנים בכך שהן "לא עובדות בשביל אף אחד", הנשים שהשתחררו, כביכול או לא כביכול, מהתלות בגבר בחייהן הפרטיים, מדגימות שוב ושוב שבתמורה לאותו שחרור פרטי, הן הסכימו להשתעבד באופן קבוצתי והמוני להנהגה בלתי דמוקרטית שמשחקת איתן יום יום ושנה שנה, ועושה להן קמפיינים והפעלות, כמו היו ילדות במחנה קיץ פמיניסטי בלתי פוסק.

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.