מזל שמצפה לי יום רגיל של שיעורים קבועים במערכת. יש המון להספיק ויש מטרה
מזל שמצפה לי יום רגיל של שיעורים קבועים במערכת. יש המון להספיק ויש מטרהאיור: עדי דוד

ידעתי שמצפה לי יום רגיל של שיעורים קבועים במערכת. לא עוד סדנה לקראת חג, או הרצאה מיוחדת כהכנה לימים הנוראים. מעכשיו ועד חנוכה כמעט חודשיים של שגרה. אוף.

אבל משהו מוזר.

הריח! יש פה ריחות כמו בנגרייה, כאילו אני בתוך בית מעץ. ועוד משהו. ריח חריף של חיות. מה זה?! אבא מזרז אותי לקום. "מהר, יש המון עבודה לעשות!", הוא אומר ואני מבולבל. "איזו עבודה? מה עבודה?!" הוא מביט בי מופתע, ומשהו בו אחר. בגדים אחרים. פנים שונות. "העבודה הרגילה. השגרה שלנו. קדימה! תאכיל אותם לפי הסדר הקבוע, וכשהם יאכלו תנקה את התאים. אחד אחד. מהר. צריך לסיים את הסבב עד לצהריים, לקראת ההאכלה הבאה".

הכול מוזר לי, אבל אני קם, מנער מעליי קש (קש?! למה יש פה קש?) ומגלה שאני במבנה עשוי עץ. אני גם קצת סחרחר, או שאולי זו הרצפה שזזה מתחת לרגליים שלי. לידי מטאטא עשוי קש, ודלי. הרגליים כאילו מכירות את העבודה וניגשות לחדר הראשון. מארגז הדגים אני מוציא כמות אל הדלי, וניגש לתא הסמוך, להאכיל את הדובים. כשהם אוכלים אני מנקה את התא שלהם ומזכיר לעצמי שכמו תמיד אצטרך בהמשך להטיל את הרשת אל המים, כדי שיהיו עוד דגים להאכלה של מחר. הידיים עובדות באופן אוטומטי. הראש מתרגל למטלות השגרתיות. האכלה וניקוי, עוד תא ועוד זוג חיות. את חלקן צריך להבריש, לאחרות צריך לשייף ציפורניים או לסלק טפילים. כשהסתיים סבב ההאכלות והניקויים (וזה לקח המון זמן והיה מעייף!), עברתי להתקנת רשתות הדיג והכנת הדגים שניצודו. מזל שאני לא לבד. מזל שיש את אבא ואמא וגם האחים שמשתתפים בעבודות.

"כל יום אותו הדבר", אומר לי אחי כשאני מגיש לו את הדגים הטריים שניתקתי מהרשת, "איך שורדים את השגרה המשעממת הזאת?!". לרגע אני תוהה מה לענות, כשאבא נעצר לידנו ואומר: "אל תשכחו שיש לנו מטרה. ביום יום אפשר ליהנות מההישגים הקטנים. מהלביאה שסוף סוף לא נשכה לי את היד אחרי שהאכלתי אותה, מהזאבים שלמדו להתייחס אליי כמנהיג הלהקה", הוא אומר ועובר לנקות את הדג הבא, הפעם כדי להכין לנו ארוחת צהריים, "אבל כל העבודות הקטנות, השגרה המעייפת, כל אלו נעשים לקראת מטרה גדולה", אבא מחייך, פניו עוטות את אותה ארשת חלום שגרמה לכל השכנים והמכרים לצחוק עליו ולקרוא לו משוגע. הם לא האמינו לו כשהזהיר אותם. "מה המטרה, אבא?" אומר אחי, מרירות בקולו, "שעוד דוב יהיה שבע?! העולם נחרב! אנחנו האחרונים שנשארו!". אבא מביט בי ואומר: "וזו לא מטרה מספיק ראויה? להמשיך את מה שה' יצר? לא לתת לכל זה להיעלם?" זה מוזר, כי בראש שלי יש מטרה אחרת ליום הזה, אבל אבא ממשיך: "את כל מה שלמדתם תעבירו לבנים שלכם, והם לבניהם. אנחנו פה כדי לקדש את שם ה'! אז קום כבר, כי עוד רגע ההסעה תגיע!".

הסעה? מה הסעה?! אני פוקח עיניים, ואבא עומד ליד המיטה שלי. נעלמו ריחות העץ, השתתקו קולות גלי הים. אני צריך לקום וללכת לבית הספר. מזל שמצפה לי יום רגיל של שיעורים קבועים במערכת. יש המון להספיק ויש מטרה.