בשבע מהדורה דיגיטלית

החג והמים

דיווחים חמים על איפה היינו ומה שעשינו בחול המועד. כלומר, מעדנו בחול

דביר שרייבר , כ"ט בתשרי תשע"ח

אני בעד נחלים. סוכות נחלים. מבלים במעיין (אילוסטרציה)
אני בעד נחלים. סוכות נחלים. מבלים במעיין (אילוסטרציה)
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בחול המועד נסענו לבקר קרובי משפחה שהזמינו אותנו לסוכתם המלבלבת והבטיחו אירוח כיד המלך, כולל ארוחת צהריים שמצדיקה לברך "לישב בסוכה" בשמחה ובטוב לבב.

"אחלה", אמרתי, "ומה נעשה בבוקר?"

הם לא כל כך הבינו את השאלה.

"אמרתם ארוחת צהריים", הדגשתי, "מה נעשה כל הבוקר?"

הם הבינו את הרמז, חייכו חיוך רב משמעות ואמרו שאכן, אפשר לצאת לטייל. אני באופן עקרוני בעד טיולים, אבל לא כאלה שצריך לצאת בשבילם מהסוכה. חוץ מזה, אמרתי להם, הבטחתם ארוחת צהריים.

"זה טיול קצר", הם הבטיחו, "נספיק לחזור בזמן לארוחה".

"יהיו פקקים", חששתי.

"המסלול קרוב לבית", הרגיעו הטיילנים.

"קניון ממוזג?", הבעתי תקווה.

"לא", הם אמרו, "נחל".

באופן עקרוני אני בעד נחלים. אני אוהב את פכפוך מי הנחל, את חיילי הנח"ל, את סוכות נחלים ואת המנוחה והנחלה. במיוחד את המנוחה. בגלל זה אני בעד הנחל, אבל זה לא אומר שאני בעד להיכנס לתוכו. הוא זורם, אני פחות. לכן הודיתי למארחינו האדיבים על יוזמתם המבורכת, אבל הוספתי שאני נאלץ לדחות אותה כי אני לא רוצה להכניס להם הביתה בוץ מהנחל.

"זה בסדר", הם אמרו, "בעונה הזאת ממילא אין הרבה מים".

"מה הטעם לטייל בנחל בלי מים?"

"יש קצת מים פה ושם".

"אתם מתכוונים שיש בוץ".

"אם יש בוץ יש מים".

"לא הרבה".

"אבל יש".

"התחזית אומרת שיירד גשם".

"מצוין!", אורו פניהם, "אז יהיו מים".

בסוף לא הייתה לי ברירה וירדתי עם כולם אל הנחל, הן מפני שאני בעצם אוהב טיולים והן מפני שלא רציתי שיידעו שמה שכתבתי הרגע הוא שקר. בסך הכול היה טיול נחמד. בהתחלה הלכנו בדרך עפר מאובקת, אחר כך המשכנו ללכת בדרך עפר מאובקת, אחר כך ירדנו מדרך העפר המאובקת והתחלנו לרדת בדרך עפר עוד יותר מאובקת, אבל אין מה להשוות אותה לדרך העפר המאובקת הקודמת כי זו שעכשיו הייתה הרבה יותר תלולה. לפחות היא הייתה בירידה.

בסוף הגענו אל הנחל, שהיה – כפי שהתברר – דרך עפר מאובקת שהתפתלה בין שלל שיחים קוצניים וקנים נידפים שגדלים רק ליד מים, מה שהעיד שאי שם בעומק האדמה, מתחת לשכבות האבק הגדושות, היו פעם מים. מישהו העלה סברה שאם יהיה חורף גשום במיוחד אז בפסח יהיו פה מים גם מעל האדמה. רציתי לשאול למה, אם כן, באנו דווקא בסוכות כשהכול יבש, אבל חששתי שאם אפתח את הפה יסחבו אותי לפה שוב בפסח. במקום זה הצעתי שנחזור, אבל החבר'ה אמרו שיש עוד הרבה נחל, וגם המוני מטיילים שהגיעו מהצד השני העידו שמאחורי העיקול הקרוב, במרחק של 20-30 קילומטר, לא יותר, יכול להיות שיש שרידי מולקולות של מים.

ואכן, ממש מעבר לעיקול, בין שיחי צפצפה רעננים לסלעי גיר מתפוררים, נחה לה בשלווה שלולית ירקרקה רדודה ובתוכה המוני ילדים שהשתכשכו במלוא ברכיהם והעלו במעט את מפלס המים. ואני, קטן אמונה שכמוני, העזתי לפקפק בעובדה שבנחל יש מים. וזה עוד לפני החורף, כשגשם יירד בעוז ויגרום לביוב לעלות על גדותיו ולהציף את הנחל בנוזלים שוצפים וקוצפים שיישארו בנחל גם לאחר עונת הגשמים. אולי אפילו עד סוכות.

עייפים אך רצוצים משינו את הילדים מהמים, ניגבנו אותם היטב, סחטנו את המגבות בחזרה אל השלולית (חבל על כל טיפה) ופסענו בחזרה על דרך העפר המאובקת שעכשיו כבר הפכה לבוצית בזכות סנדלינו הלחים. טיפסנו במדרון (לא יודע למה, העלייה הייתה הרבה יותר ארוכה מהירידה), חזרנו לסוכה וצנחנו לתוכה באפיסת כוחות, כדי לקיים את מצוות היום "וצנחת בחגך".

הארוחה, אם אתם ממש מתעקשים לדעת, הייתה נהדרת. באמת. גם מים היו בשפע. אני רק מקווה שהם לא נשאבו מהנחל.

עובדין דחול

אז מה אתם עשיתם בחול המועד? טיילתם? הסתובבתם? ביליתם? נסעתם?

בעקבות הדברים שכתבתי פה על הפעילויות האינסופיות של חול המועד (זה היה לפני החגים, מי זוכר) כתב לי זאב כהן, נהג מונית ממצפה יריחו:

"קראתי את המאמר שלך בעניין 'בסוכות תשבו', אך יש דבר אחד שעליו לא מדברים. כאשר נפתחים קניונים וחנויות בשבת, מרבים לדבר על העובדים המסכנים שנאלצים לעבוד בשבת. ומה עם העובדים בחנויות ובקניונים, ובעיקר נהגי אוטובוסים, הסעות ומוניות שנאלצים לעבוד בחול המועד כדי לא להפסיד עבודה (כן, יש היתר הלכתי בשל 'דבר האבד'), אבל גם הם רוצים לשבת בסוכה עם משפחתם? אף רב לא מדבר על כך שעניין סוכות זה 'בסוכות תשבו'. אין שום היתר לטייל סתם. אולי כדאי להעלות את הנושא".

אז הנה, אני מעלה את הנושא. מצד אחד, חול המועד הוא באמת זמן מצוין לטיולים ולבילויים משפחתיים. מצד שני, מה עם כל אלפי האנשים שנאלצים לוותר על הבילוי המשפחתי שלהם כדי לאפשר לאחרים לבלות?

גם אני ויתרתי בחול המועד על פעילויות משפחתיות לטובת הופעות באירועים ופסטיבלים למיניהם. אפילו אחרי הטיול והסעודה הנזכרים בקטע הקודם, מיהרתי להופעה. זאת פרנסה, וברוך השם אני נהנה מהעבודה, אבל יש לזה מחיר. האם הוא שווה את התועלת?

נקודה למחשבה.

הלב נקרע

בן של חברים טובים נהרג בתאונת דרכים בצהרי הושענא רבה. הוא נסע לחג עם עוד שלושה בחורים, מהטובים שבטובים, כדי לשמוח בעיר אחרת עם התושבים המקומיים את שמחתה של התורה. יחד אתו נהרג מי שהיה מדריך אהוב של הבן שלי בתנועת אריאל. שניים נפצעו באורח בינוני, אחד מהם גם הוא בן יקר של חברים טובים. הנהגת של המכונית השנייה שהיתה מעורבת בתאונה נפצעה קשה מאד.

שתי משפחות איבדו את עולמן. שלושה פצועים יצטרכו לעבור שיקום ארוך וכואב. שלוש משפחות עוברות ייסורים יחד איתם. ארבע קהילות לא יודעות את נפשן מרוב צער. הנוער מחפש משענת. גם אנחנו. בשבריר שנייה השתנו חיים שלמים.

למרבה הזוועה, תאונות דרכים הן עניין יומיומי. אנחנו שומעים עליהן, קוראים עליהן, אבל זה בדרך כלל עובר לנו ליד האוזן. עד שהאסון מכה בסביבתנו הקרובה.

ואז אנחנו חוקרים מה קרה, ואיך קרה, ומי אשם, ולמה. אבל האמת היא שכולנו אשמים. אנחנו, שנוהגים לפעמים בקלות ראש. שמציצים בטלפון תוך כדי נהיגה. שנוסעים מהר מדי. שלא נותנים זכות קדימה. שעוקפים בדרך לא פנויה. שגונבים רמזור אדום. שחונים על מדרכה. שחוצים כביש בצורה לא זהירה. זה לא בגלל שאנחנו אנשים רעים. זה בגלל שהתרגלנו. ועל הדרך יצרנו חברה שמתייחסת בשוויון נפש לעבירות תנועה, שמקבלת תאונות כגזירת גורל, שבוכה כשזה קורה קרוב אליה. ואז ממשיכה לנהוג כרגיל.

ושני בנים, מהטובים שבטובים, עלו בסערה השמימה בערב שמחת תורה. והלב נקרע.

יהי זכרם ברוך.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com