הורים! יש למחנכים משהו חשוב לספר לכם

לפעמים הידע והעובדות הללו על ילדיהן יכולות להיות שוות להם הרבה יותר מזהב וחשובות כחמצן וכמים לנפש עייפה

אבינועם הרש , ג' בחשון תשע"ח

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

השבוע נתקלתי באמא אחת שהזכירה לי את אחד מהדברים היותר מצערים שיצא לי לחוות כמחנך:

כל מיני פרצופים לא מוכרים שנזדמן לי לפגוש במסיבת הסיום של תלמידיי בפעם הראשונה. אבות שמעולם לא טרחו להחליף איתי ולו מילה אחת. לא על ציונים. לא על המידות של ילדיהם:

"נעים מאוד, אני אבא של...תגיד, מה אתה חושב על הילד שלי? איך הוא מתנהג אצלך?". פשוט כלום. גורנישט מן גורניטש.

ויותר משהיה לי חבל על תפיסת העולם החינוכית הזו, היה לי חבל בעיקר על האינפורמציה הכל כך חשובה שהיו יכולים לדלות ממני על ילדיהם

וכפי שיעיד הסיפור הבא, לפעמים הידע והעובדות הללו על ילדיהן יכולות להיות שוות להם הרבה יותר מזהב וחשובות כחמצן וכמים לנפש עייפה:

אז השבוע נתקלתי באותה אמא שהייתה מוכרת לי אבל לא זכרתי מהיכן.

היא חייכה:

"מה שלומך ואיפה אתה נמצא עכשיו?" ואז המשיכה לספר על הבן שלה ומפה לשם הבנתי שחינכתי אותו לפני שלוש שנים. אותו זכרתי. אותה קצת פחות. רק שפדיחה לשאול אדם אחרי שיחת היכרות לבבית:

"דרך אגב, איך קוראים לך?". אז לא שאלתי. ובסוף, רגע לפני שהלכה, אמרה:

"ושרק תדע שאני עדיין זוכרת לך את שיחת הטלפון עם תרגיל 'האנשים הנערצים' שעשית בכיתה. התחושה אחר כך הייתה בלתי נשכחת".

ונזכרתי.

איך לפני שלוש שנים בתחילת השנה בקשתי מתלמידי כיתתי (כיתה ה') לכתוב את האדם הנערץ עליהם. בין השמות שעלו בגורל:

מסי. לברון ג'יימס. סטיב ג'ובס. רונאלדו. מרק צוקרברג. ורק תלמיד אחד מרקע סוציואקונומי 'מורכב משהו' שהוריו התגרשו השנה, כתב לי:

'אמא שלי'.

אמו הייתה אישה משכילה ואינטלקטואילית שנאלצה בכדי להשלים שעות לעבוד בתור קופאית בסופר. שכחתי מתרגיל הכתיבה הזה.

שבועיים אח"כ התקשרה אליי בוכה ושאינה יודעת מה לעשות עם התפרצויות הזעם של בנה ושהכי כואב לה זה שהיא מרגישה שהוא:

"פשוט מזלזל בי. לא סופר אותי ממטר. כאילו שהוא בז לי. כועס עליי.

ואתה יודע משהו? זה הכי קשה לי. כי הכול אני עושה לבד. אני גם קורעת את עצמי בשתי עבודות ובתור צ'ופר הבן שלי בכלל לא מעריך את זה.".

ופתאום בשיחה ההיא, הכול צף והכה בי כל כך חזק: תרגיל הכתיבה!

איך יכולתי לשכוח ולא לספר לה?

הרי הבן שלה היה היחיד מכל הכיתה, שכתב שהוא מעריץ את אמא שלו.

ולמטה, בסיבת הערצה, הוא כתב באותיות גדולות וברורות:

"היא תעשה הכול בשבילי. עובדה, אני יודע שהיא עובדת בסופר בתור קופאית וזה לא קל לה".

המכתב היה עדיין אצלי. מאחר שלא אמרתי לו שאני הולך להראות את המכתב שלו לאמו, בקשתי ממנה בכל לשון של בקשה שלא לספר על כך לבנה כי זה עלול להרוס לי את הקשר למשך כל השנה.

היא הביאה לי את מילת הכבוד שלה. ואז צלמתי לה את הפתק ושלחתי לה.

אחרי שאמרה שקיבלה נשמעה שתיקה ארוכה על הקו.

ואז ניתוק.

ואז קבלתי ממנה הודעת SMS קצרה:

"הדפסתי את הצילום של הפתק והכנסתי לארנק. ואז הוצאתי והסתכלתי שוב ושוב. הולכת לנשק את הבן האהוב שלי. תודה...".