בשבע מהדורה דיגיטלית

כפיים למירי

בתום שנתיים וחצי בקדנציה, השטח מדווח שהשרה מירי רגב לא מסתפקת בהצהרות פופוליסטיות ומחוללת שינוי אמיתי.

עפרה לקס , ו' בחשון תשע"ח

השרה מירי רגב
השרה מירי רגב
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"הערב המרגש ביותר שהיה לי אי פעם בתיאטרון היה ביפו לפני כמה חודשים, באירוע 'מחברות הכלא'. הלב שלי התפוצץ מהתרגשות כשראיתי כמה אנשים מגיעים ומתעניינים במצב האסירים הפוליטיים, כשראיתי שיש במה מכובדת לאנשים שהתקשורת משחירה ומוקיעה".

אלה מילותיה של היוצרת עינת ויצמן בדף הפייסבוק שלה לפני כחודש. כשויצמן כותבת "אסירים פוליטיים" היא מתכוונת למה שרוב העם מכנה אסירים ביטחוניים, כאלה שניסו לבצע פיגועים נגד יהודים. ההצגה של ויצמן נפסלה מלהשתתף בפסטיבל עכו, ולכן הוצגה בתיאטרון יפו. בהמשך כתבה השחקנית: "בפעם השנייה זה קרה בערב סולידריות עם דארין טאטור, כשהקהל בשני האולמות מחא כפיים בתום הסרטון של דארין 'התקומם עמי'. בדיוק בשביל זה אני עושה תיאטרון". טאטור היא משוררת ערבייה, שלפני שנתיים הוגש נגדה כתב אישום בגין הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור.

בעוד שבועות אחדים יקיימו לראשונה משרדי האוצר, המשפטים והתרבות שימוע משותף לתיאטרון יפו בעקבות שני האירועים האלה. בתום הדיון יוחלט אם להפחית את התמיכה בתיאטרון היהודי-ערבי. מי שגרמה לדיון לקרות היא שרת התרבות מירי רגב. היא לא הסתפקה ביידוע שר האוצר, השר האחראי על שלילת המימון, במתרחש בתיאטרון יפו, אלא שלחה אליו קטעים מצולמים ותלונות ספציפיות. מולם לא הייתה לו ברירה. היועץ המשפטי של משרדו עדיין מעכב את כינוס הוועדה הבינמשרדית, אבל במוקדם או במאוחר זה יקרה.

עצם כינוס הוועדה הוא ניצחון של רגב. מה שהיה נראה לפני שנתיים כמלחמת דון קישוט והעלאה באוב של סעיפי חוק שאיש לא אכף מעולם, הולך ומתברר כאפשרות ריאלית. החוק הישראלי מתנה מתן תקציבים בנאמנות בסיסית למדינה. הסעיף הזה, 3ב', שנמצא בחוק יסודות התקציב, מוכר יותר כ"חוק הנכבה". בתחילת נשמעה רגב תלושה מהמציאות. כבר שנים שמדינת ישראל מתקצבת הצגות וסרטים גם אם אלה פוגעים בסמליה ובעקרונותיה, וכל זה בשם חופש הביטוי. רגב נלחמה ביועץ המשפטי לממשלה והחליפה צעקות עם המשנה שלו, דינה זילבר, כדי לממן את מי שנאמן למדינה ולהותיר את מי שלא נאמן ליצור בכוחות עצמו. השאיפה של השרה הייתה לחוקק חוק שמעביר את סמכות שלילת התקציבים לשר התרבות. הגם שזו דרישה הגיונית, הדבר לא עלה בידה. אבל אחרי שנתיים וחצי שהיא בתפקיד, כחלון הצטרף והדרישה שלה כבר נשמעת הגיונית.

בטיעוניה נגד שלילת התקציב והתערבות בתכנים, חששה זילבר מאפקט מצנן, כלומר שאם רגב תשלול תמיכה ממוסדות שעוברים על חוק הנכבה, אחרים יחששו ליצור בכיוון הזה. אולם האפקט שבמשרד התרבות דווקא קוראים לו מחמם, כבר כאן. הדוגמה הבולטת לכך היא הדרמה שהתחוללה השנה בפסטיבל עכו.

כאמור, ראש העיר עכו, שמעון לנקרי, שהיה גם ראש ועדת ההיגוי של הפסטיבל, החליט לפסול את השתתפותה של ההצגה 'מחברות הכלא' של עינת ויצמן בפסטיבל. הדבר הזה, יש להניח, לא היה קורה לפני שנתיים ושלוש. הפעם לנקרי שאב עידוד מהרוח שמנשבת ממשרד השרה, לפיה מותר להציב גבולות ולא הכול מותר בשם חופש הביטוי. "השרה לא יזמה את המהלך של פסילת ההצגה", אומרת בתוקף גלית ווהבה-שאשו, ראש מינהל תרבות במשרד התרבות, "היא שמעה מה לנקרי עשה ובאנו לחזק אותו. לא הייתה כאן בשום אופן מעורבות שלה". בתגובה לצעד של לנקרי, משכו מרבית היוצרים – שמזוהים עם השמאל - את הצגותיהם מן הפסטיבל וקיומו היה בסכנה. רק אז "השרה ביקשה מאיתנו שנסייע להרים אותו". ואכן הפסטיבל היה הצלחה גדולה. כ‑150 אלף איש ביקרו בו. צד אחד של המפה לא הפסיק להתענג על מספר המבקרים ועל הכרטיסים שאזלו, הצד השני האשים שזהו פסטיבל דתי, למרות שהקהל וגם ההצגות היו מגוונות.

לדברי ווהבה-שאשו, רגב מקדמת עוד שתי אג'נדות מרכזיות. אלה עוברות כחוט השני בכל פועלה ובאו לידי ביטוי גם כאן. "היא מחפשת גיוון. שבכסף הציבורי יבוא לידי ביטוי מגוון הקולות במדינת ישראל. היא גם מבקשת לפזר ולהנגיש את התרבות לקהל הרחב". ווהבה-שאשו אומרת שפסטיבל עכו הביא מגוון של הצגות וגם קהל אחר וחדש שלא היה מבקר בו אחרת. "ברור שתיאטרון קטן שקיבל הפעם במה, לא היה מציג אחרת. זה תיקון עוול של שנים".

הכסף זרם לתל אביב

במלאות שנתיים וחצי לתפקידה כשרת התרבות, מירי רגב עדיין אחוזת תזזית, לא משאירה אבן על אבן, בוחנת כל מוסכמה, לא רואה בעיניים ולא מפחדת מאיש. הגרעין הקשה של הברנז'ה, זה שהתרגל לשמור על השמנת וגם לאכול אותה, חווה טלטלה קשה. היוצרים האחרים דווקא חווים פריחה, פתאום יש להם הזדמנות ליצור ויש גם מימון.

בתהליך הכנת הכתבה הגשנו מיקרופון גם למתנגדים לשרה ולפועלה, אלה שמרגישים נפגעים. אבל הם סירבו לדבר. "היא ממילא לא תקשיב והמתנגדים חוששים להיפגע", אמר לי אחד מהם לא לייחוס. כשעימתתי את בן שיחי עם הסגנון הוולגרי שבו קיבלו הוא וחבריו את פניה של השרה הנכנסת ("בהמה", "חתולת רחוב", "בורה וטיפשה" ושלל כינויים נוספים) הוא הסכים שהיה אפשר אחרת. גם רגב כינתה את האומנים "צבועים, תככנים וכפויי טובה", ועוד מחמאות שהעיתון לא סובל. הסגנון של שני הצדדים יכול היה להיות אחר. שתיקתם של המתנגדים ופחד מפני השרה הם לא סימנים לבריאות של המערכת. נראה ששני הצדדים טעו, אבל מי שהייתה צריכה לנשום יותר עמוק, להתאפק ולהישאר עניינית היא השרה. הכסף והמדיניות אצלה. טלטלה בממסד קיים היא אף פעם לא פשוטה ויש לגלות הבנה, לפחות מסוימת, למי שמזיזים לו את הגבינה ואת התקציב, את המעמד ואת ההובלה. כך או כך, הסכים איתי המתנגד, כנראה שעכשיו כבר מאוחר מדי.

תקציב משרד התרבות יחצה השנה לראשונה את רף מיליארד השקלים. עד שרגב נכנסה לתפקידה הוא עמד על מעט יותר מ‑600 אלף שקלים. הגדלת התקציב התקדימית עומדת לזכותה של השרה, אבל השמיכה עדיין קצרה מדי. תקציב התרבות לא עומד על אחוז אחד מתקציב המדינה. "העוגה מאוד קטנה", אומרת ווהבה-שאשו, "האומנים ומוסדות התרבות מעריכים את פועלה של השרה להגדלת התקציב, אבל עדיין כשעוד אנשים אוכלים מהעוגה הזאת הם חוששים שלא יישאר להם. השרה אומרת להם: אני מבינה שכואבת לכם הבטן, אבל לאחרים כאבה הבטן במשך שנים. לראשונה יש מסד נתונים מסודר, והיא אומרת בואו נסתכל על חלוקת המשאבים. לא יכול להיות שבשלושה רחובות בתל אביב יש שלושה תיאטראות שלא נושאים את עצמם". לדברי ווהבה שאשו, השרה לא רוצה להרוס את המוסדות האלה או את היצירה התל-אביבית, "זהו עוגן תרבותי". מצד שני, היא אומרת, התיאטראות הוותיקים יכלו לפעול גם אחרת ולראות איך הם משתפים פעולה עם המהלך ולא מתנגדים לו בכל כוחם.

בתחום חלוקת המשאבים, השרה מתכוונת לחלק את ישראל למחוזות ולבדוק כמה כסף השקיעה המדינה בתרבות פר תושב. בתל אביב למשל מתגוררים מעט יותר מ‑400 אלף תושבים והמדינה השקיעה בתרבות בעיר 400 מיליון שקלים. ביו"ש לעומת זאת מתגוררים גם בסביבות 400 אלף איש, אך המדינה השקיעה בתרבות שלהם 5 מיליון שקלים בלבד. רגב מתכוונת לבדוק את הפערים האלה, לגשר עליהם ולחלק את עוגת התקציב בצורה שוויונית הרבה יותר. לראשונה, מסבירים במשרד התרבות, המשרד יהפוך מנותן תמיכות, ממשרד שמגיב לבקשות מהשטח, לכזה שיוזם. הקמת עוגני התרבות האלה תכניס יוצרים ומוסדות חדשים לבריכות התמיכה והם לא יצטרכו ללקט את הפירורים, כמו שהיה עד עכשיו.

פריחה של תרבות מקומית

רחלי מושקוביץ, מנהלת תיאטרון ובית הספר למשחק 'לחישה', מרגישה את השינוי במשרד, גם כיוצרת וגם כצורכת תרבות. "אחד השינויים שחוללה השרה, ואותו הכניסה לתקנה, כלומר זה משהו שיישאר גם אחריה, הוא מתן התקציבים לרשויות המקומיות, בעיקר בפריפריה". עד היום התקציב היה מחולק מהמשרד למוסדות או ליזמי תרבות. השיטה החדשה מאפשרת לרשויות להצמיח תרבות מקומית, ליצור פסטיבלים וגם להביא תרבות שמעניינת את התושבים שלה. המטרה היא לא ש'הבימה' תגיע לשדרות, אלא ששדרות תיצור בעצמה את ההצגות שלה מתוך החוויה והכישרונות של תושביה. מושקוביץ מתגוררת בבקעת הירדן ומספרת על "פריחה של תרבות מקומית". הציבור, לדבריה, מתחיל ללמוד לצרוך תרבות. מלבד זאת היא מרגישה שהשטח עובר רענון, "אפשר לומר בגלוי שיש מקומות שצריך לתעדף אותם ויש אחרים שמותר להם לקבל. זה מפחיד אנשים שהיו רגילים לשבת על השמנת לבד". מתן התקציבים לרשויות נותן דחיפה קדימה לאומנים בלתי מאוגדים או לקבוצות תיאטרון קטנות, ומאפשר גם להם ליהנות מתקציב התרבות.

תשומת לב מוענקת לא רק לפריפריה הגיאוגרפית, אלא גם התרבותית. בפרויקט תרבות לפריפריה מחפשים נציגי המשרד הצגות שיתאימו, למשל, למגזר החרדי. המשרד והרשות המקומית שותפים במימון וכך גם מי שלא רגיל לקבל תרבות, מקבל את מה שמתאים לו.

חגי לובר, מייסד ומנהל התיאטרון הרפרטוארי 'אספקלריא', מסביר שהגדלת התקציב היא "גשם שיורד על כולם. כולם מקבלים יותר ויש כפיות טובה כלפי השרה". לובר, שפועל שנים כדי לשנות את מדיניות הממסד, שממנו שבע לא מעט מרורים, מרגיש שיש שינוי אמיתי בתפיסה. הוא מציין לא מעט שינויים שערך המשרד, החל בתקנת הייחוד התרבותי, לפיה מי שמעלה הצגה שיש לה מאפיינים דתיים או יהודיים יקבל תוספת תקציב; מי שחלק משמעותי משחקניו מגיע מקבוצת מיעוט, כולל עולים חדשים, ערבים, עולים ואנשים עם מוגבלויות, יקבל יותר; מי שמרבית הפקותיו נוגעות במורשת או שהוא מותאם לציבור הדתי, מציג בשלל שפות ועוד - כל אלה יקבלו תוספת תקציב. "ביקשנו שבמדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, יהיה ניקוד למי שעושה הצגות על תרבות יהודית. זה דומה לדרישה להפקות מקור בטלוויזיה".

צעד נוסף שעשתה השרה, ועליו עתרו מתנגדיה לבג"ץ, הוא הרצון לפגוע במחרימי יו"ש. יש תיאטראות שלא מגיעים לשם בכלל, ויש מי שמגיע עם קאסט חלקי משובץ בשחקנים מחליפים. רגב ביקשה להפסיק את המחדל הזה ולשלול תקציב ממי שלא הסכים להופיע ביהודה ושומרון, ולהוסיף תקציב למי שכן. בג"ץ פסל את הקנס, אבל הותיר על כנה את האפשרות להגדלת התקציב. מי שחושב שהביקור המפתיע של תיאטרון הבימה לראשונה בקריית ארבע לפני שנה הוא מקרי, שיחשוב שוב. יש כאן כסף, והוא מדבר.

"המיינסטרים צועק נגד מירי רגב, אבל אין ספק שגם הצועקים הרוויחו ובגדול", חורץ לובר, "ולאלה שנדרסו על ידי שלושת התיאטראות הגדולים, רגב עשתה טובה גדולה למרות שהם לעולם לא יצביעו לה". האמת היא שהרחק מעיני המצלמות, לרגב יש תומכים גם בקרב הברנז'ה. מיילים שנשלחים למשרד וגם הודעות הזדהות שמבקשות להישאר חסויות. בכל זאת, יש דברים שאסור לומר בקול במילייה שלך.

לא איחוד, שחרור

סערת מרים נאור ואי הגעת שופטי בית המשפט העליון לטקס 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, הסיטו את אור הזרקורים מהדבר האמיתי: טקס לציון יובל לשחרור חבלי ארץ שעוד לא סופחו למדינת ישראל ומעמדם לא מוסכם על כלל הציבור. רגב העבירה החלטת ממשלה והפכה את הטקס לממלכתי. היא הובילה במשרדה טקסים נוספים, מתוקשרים מעט פחות, במלאות יובל לשחרור חבלי מולדת. אחד מהם התקיים בבקעת הירדן בשבוע שעבר, בנוכחות ראש הממשלה. בהמשך יהיה מיצג שינדוד בין ערים ויספר את סיפור ההתיישבות ביו"ש, הבקעה ורמת הגולן.

הטקס לציון יובל לאיחוד ירושלים והמיצג על החומות היה גם הוא בהובלתה, כשהיא נאבקת עם כל העולם על שימוש במושג "שחרור" ירושלים ולא "איחוד". "בחיים לא היה יכול להתקיים טקס כזה, אפילו לא בתקופת לימור לבנת. לא בהיקף הזה ולא באסתטיקה", אומרים מקורבי השרה. האמירה המרכזית של הטקס והמיצג דיברו על 4,000 שנות היסטוריה ועל קשר לירושלים, שלא התחיל אתמול וגם לא לפני חמישים שנה.

צעד נוסף שעשתה רגב בתחום התודעה הלאומית היה לפוצץ הסכם של ישראל עם האיחוד האירופי על תקצוב משותף של פרויקטים תרבותיים. אגף התקציבים כבר חתם על ההסכם והוא היה אמור לעבור החלטת ממשלה. רגב נלחמה בשיניים כדי שהוא לא יעבור משום שהאיחוד האירופי, כדרכו, הוציא מן הכלל את התרבות של יהודה ושומרון, רמת הגולן והבקעה. לא עזרו ההפצרות של מנכ"ל משרדה. היא הורידה את העניין מסדר היום כדי לא לשתף פעולה עם דה-לגיטימציה לשטחי הארץ הללו.

באמצעות חלוקת התקציב החדשה, שואפת רגב להטביע חותם על התרבות והתודעה גם בהקשרים אחרים. היא מביאה לקדמת הבמה תרבות שנדחקה לשוליים במשך שנים ארוכות ולא נחשבה לתרבות. שתי דוגמאות בולטות לכך היא החלטה שהתקבלה לפני חודש וחצי, שהתזמורת האנדלוסית תהיה תזמורת לאומית של ישראל בדיוק כמו התזמורת הפילהרמונית ותיהנה מתקציב מתאים. החלטה נוספת היא הקמת בתי ראשונים ב‑24 עיירות פיתוח - בתים שיספרו וישמרו את החלוציות של שנות ה‑50 וה‑60 ויתרמו הן לאתוס הלאומי והן לאנשים שהפריחו את השממה ולא זכו להכרה על כך. בתי ראשונים יוקמו גם ברחבי יו"ש, למשל בחברון ובקדומים, יתארו את הקמת היישובים ואת ההיסטוריה שלהם, וגם כאן יחברו את המבקרים למעשה הציוני ולתרומת החלוצים המודרניים למדינה.

על הדרך הגדילה השרה בעוד 2.5 מליון שקלים את התקציב למכוני מחקר תורניים כמו 'משפטי ארץ', 'הלכה ברורה', מכון צומת ועוד. זאת מתוך תפיסה שמדובר במשרד תרבות, מורשת ומחקר ולכן הוא צריך לתקצב גם מכונים שחוקרים את ההלכה, כלומר את המורשת. המוסדות הללו לא יצטרכו לרדוף אחרי כספים קואליציוניים כדי לחיות, כפי שעשו בעשור האחרון, שבו התקציב שלהם לא עלה ולו בשקל.

מסלולים עוקפי קרנות

"מה שאנשי קרנות הקולנוע היו רוצים זה שכהונתה של מירי רגב תסתיים השנה", אומר גורם במשרד התרבות. בכל חמש שנים נפתח מחדש ההסכם בין המדינה לקרנות הקולנוע, באופן שמאפשר בחינה מחודשת של השיטה כולה. רגב, מסתבר, לא מתכוונת לוותר על חלון ההזדמנויות הזה, מה שמדאיג במיוחד את אנשי הקרנות.

מדינת ישראל מתקצבת את תחום הקולנוע מדי שנה ב‑80 מיליון שקלים. 45 מיליון מתוכם מגיעים לקרנות קולנוע ישראליות כדי לתמוך בסרטים עלילתיים באורך מלא. שאר התקציב מגיע לסרטי סטודנטים, דוקו, פסטיבלים ועוד. הסרטים העלילתיים הם היקרים ביותר להפקה, אבל הם גם אלה שמטביעים חותם על התרבות של מדינת ישראל. שתי הקרנות העיקריות שתומכות בסרטים עלילתיים הן קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ'. לכל קרן יש לקטורים - אנשי קולנוע שעוברים על הבקשות לתמיכה, מחווים את דעתם וכותבים הערות. המנגנון הזה עולה למדינה לא מעט כסף, אך בסופו של דבר מנהל הקרן הוא זה שמחליט מי יתוקצב ובכמה.

לא אחת הסרטים הנתמכים על ידי הקרנות מצליחים מאוד בעולם, אך בה בעת משקפים תמונה עגומה על צה"ל וישראל. הסרט עג'מי, למשל, שהופק ב‑2010, היה מועמד לפרס האוסקר. כמה שעות לפני הטקס הכריז אחד משני הבימאים שלו, סכנדר קובטי: "אני לא נבחרת ישראל, אני לא מייצג את ישראל, זה דבר מאוד טכני", ובהמשך הוסיף: "אני אזרח ישראלי, אבל אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי". שותפו הישראלי ירון שני, יש לציין, הסתייג מההכרזה הזאת. ארבע שנים אחר כך התקבל הסרט 'וילה תומא' לשבוע המבקרים של ונציה. אלא שהתסריטאית והבימאית שלו, סוהא עראף, הציגה אותו כפלשתיני למרות שקיבלה 1.4 מיליון שקלים מקרן הקולנוע ועוד 600 אלף ממשרד הכלכלה.

לאור העובדה שסרטים מאוד מסוימים מקבלים תמיכה מהקרנות, וסרטים שמקבלים תמיכה מכספי ציבור זוכים למעט מאוד צופים, לא מעט אנשים חושבים שצריך לשנות את השיטה. רגב מינתה ועדה לבחינת המצב הנוכחי, שאמורה לסיים את עבודתה ולהגיש את המלצותיה בקרוב.

זיו מאור, העורך הראשי של אתר 'מידה' ולשעבר מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת, חקר את נושא התיקצוב והקרנות בישראל. הוא מצביע על הבעיה המרכזית לדעתו: "לימין אין מספיק אנשים שיכולים לשבת בשני צידי המתרס - גם אנשי קולנוע ימניים שייצרו ויבקשו תמיכה וגם אנשי קולנוע ימניים שישבו בקרנות ויהיו חלק מקבלת ההחלטות". לדעת מאור, "המנגנון עוצב ותוכנן כדי להביא לשליטה מוחלטת של השמאל הישראלי בתחום. כדי להביא קולנוע מגוון, צריך לעשות שינויים מבניים". לדעתו לא צריך להיאבק בקולנוע הקיים, "אבל כן ליצור אפשרות לקולנוע ימני לצמוח".

מאור מצביע על כמה פתרונות אפשריים, כמו מסלול עוקף קרנות שייתן בדיעבד תקצוב לסרטים שלא עברו את מחסום הקרנות, אבל כן הצליחו בקופות. אפשרות אחרת היא הפיכת חוות הדעת של הלקטורים לכאלה שיינתנו על פי שאלות ברורות ומנכ"לי הקרנות לא יקבעו דבר מעצמם. "השאלות תהיינה שקופות וידועות מראש. מבקש התמיכה יבין למה הוא נדחה ובפעם הבאה יידע לתקן. הלקטורים לא יכתבו בחוות הדעת דברים לא רלוונטיים כמו 'מה הייתה ההשלכה של המלחמה שבה עוסק הסרט על תדמיתה של ישראל'".

כתרי שחורי מנהל את קרן הקולנוע הישראלי כבר 18 שנה. בתקופת כהונתו הופקו בסיוע הקרן 'אושפיזין' ו'ההסדר' וגם 'ואלס עם באשיר', 'לבנון' ו'עג'מי'. שחורי פועל הרבה על קופרודוקציות בינלאומיות ויש לו קשרים הדוקים עם אנשי קולנוע מרכזיים במדינות שונות בחו"ל.

שחורי נמנע מלומר על פועלה של השרה מטוב ועד רע. "הכול בסדר", הוא מנדב בקושי. לדעתו מה שקורה היום ובשנים האחרונות בתחום הקולנוע "עובד מצוין. אפשר לבדוק את זה במבחן התוצאה".

לא מעט סרטים שתמכתם בהם לא צלחו את מבחן הקופות. אתם בוחרים לתמוך בסרטים בכמה מיליונים מתוך שמיכה די קצרה, אבל אז הציבור לא נהנה מהם.

"גם בהוליווד הנאורה וגם בצרפת רק שבעה אחוזים מהסרטים עושים משהו. בצרפת מופקים מדי שנה 270 סרטים, 150 מהם בכלל לא רואים מסך. לא כל סרט מגיע אל הצופים".

אתה מכיר את הטענה על כך שכבר שנים לא נעשה כאן סרט ימני?

"זה קשקוש. אין לנו אג'נדה, אין לנו דגלים ולא כלום. מי שלא קונה פיס, לא זוכה. צריך להגיש ולהתמודד עם כולם ולעבור את תהליכי המיון".

הוועדה של רגב אמורה להגיע עם תשובות בתקופה הקרובה. היא, אגב, לא מפחדת מביטול הקרנות בכלל ושידוד מערכות כולל, מה שעשוי להקים עליה מלחמת עולם. כך או כך, עוד לפני שהוועדה סיימה את עבודתה והסכם חדש נרקם, משהו בתחום הקולנוע התחיל לזוז. לפני חצי שנה החלו אנשי קרן רבינוביץ' להכניס לחוזה שלהם עם היוצרים שביקשו את תמיכתם, סעיף לפיו הסרט לא יציג את יום העצמאות כיום אבל ולא יבזה את סמלי המדינה. שחורי והקרן שלו עוד לא עשו את זה, אבל את גיורא עיני, מנכ"ל קרן רבינוביץ', השרה התקשרה לברך. גם היוצרים הוותיקים מתחילים להבין את המשוואה: חופש ביטוי כן. ביזוי המדינה במימון המדינה - לא.