בשבע מהדורה דיגיטלית

החג והמים

אנחנו כבר מזמן לא חקלאים שמצפים בחרדה לעננים, בשבילנו ענן הוא בסך הכול מקום וירטואלי לאחסון מידע. ז' במרחשוון שמח, למי שחוגג

דביר שרייבר , ו' בחשון תשע"ח

רק לא כשאנחנו באים להוציא את הילד מהגן. גשמי ברכה
רק לא כשאנחנו באים להוציא את הילד מהגן. גשמי ברכה
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

עוד בימי קדם ידע האדם שבלי מים אין חיים. בכל רחבי העולם העתיק, עם בוא הסתיו, היו מתכנסים כל אנשי הכפר, נושאים עיניהם אל השמיים ומתחננים בפני העצים והאבנים שיורידו להם גשם.

הפרימיטיבים שבהם גם היו פוצחים בריקוד זומבה סוער, כדי שהגשם יבין את הרמז ויצטרף. האנשים המתקדמים יותר היו מביטים על הפרימיטיבים בחיוך סלחני ונוקטים פעולות הרבה יותר הגיוניות, כמו למשל הקרבת נערות צעירות למען האלילים הרחומים. גשם לא היה יוצא מזה, אבל זה לפחות נתן להם את הסיפוק שהם עשו כל מה שצריך לפי הספר.

עם הזמן התבגרה האנושות והבינה שלא ריקודים מורידים גשם ולא רצח של חפים מפשע מביא שפע לעולם (אם כי היא עדיין המשיכה לעשות את שניהם, סתם בשביל הכיף), אלא מדובר בסך הכול בתהליך מדעי של אידוי, עיבוי, ניפוי וניבוי של אצטגנינים מכשפים שמשום מה קוראים לעצמם חזאים. הם אומנם לא יודעים להוריד גשם, אבל הם יודעים להגיד מתי להוריד את המטריות מהבוידעם. אנשי המדע והקידמה האמיתיים, לעומת זאת, יודעים שכדי להוריד גשם צריך פשוט לקחת כסף, למרוח עליו יוד, ואז לטעון אותו על מטוס ולפזר אותו בין העננים. גשם אומנם לא יוצא מזה, אבל זה לפחות נותן למדענים את התחושה שהם עושים הכול לפי הספר.

גם ליהודים יש טקס מיוחד לגשם (באופן מפתיע גם יהודים צריכים מים), ולכן כבר קרוב לאלפיים שנה בליל התקדש ז' במרחשוון דופקים המוני גבאים יהודים על במת בית הכנסת ומכריזים "ותן טל ומטר לברכה". זר שייכנס לבית הכנסת לא יבין איך שתי דפיקות יכולות להוריד גשם, ולמה היהודים חושבים שאם הגבאי יצעק על אלוקים אז הוא ייתן להם מה שהם רוצים, אבל שאר המתפללים מקבלים את הגחמה הזאת בשוויון נפש מוחלט. אחרי הכול, כבר יותר מחודש הגבאים האלה דופקים על הבמה וצועקים דברים לא קשורים כמו "יעלה ויבוא", "המלך הקדוש", "אתה יצרת" ו"קידוש לבנה", במיוחד אם זה מיד אחרי צום. לגבאי היהודי יש תמיד יד אחת עבה באופן לא פרופורציונלי לעומת ידו השנייה, בגלל הדפיקות התכופות על הבמה. הוא, הגבאי, תמיד גם קצת צרוד, בגלל ההכרזות בזמן התפילה וההודעות שלאחר התפילה. גשם אומנם לא יוצא מזה, אבל גם הגבאי יודע שהגשם לא תלוי בצעקות שלו אלא במעשים של כל היהודים. הוא רק מודיע, כדי שהיהודים לא יבואו אליו אחר כך בתלונות. כלומר, הם יבואו בכל מקרה, אבל הוא לפחות יידע שהוא עשה הכול לפי הספר.

עם השנים פיתחו היהודים אמצעים חדשים, כגון לוח אלקטרוני שיודע להתריע מתי הגיע הזמן לבקש גשם, אפליקציות ששולחות תזכורת מיוחדת במוצאי ו' במרחשוון ושעון מיוחד שנושך את בעליו ומכה אותו בזרם חשמלי אם הוא ריחף בתפילה ואמר "ותן ברכה" במקום "ותן טל ומטר". עם זאת, ולמרות ההתקדמות הטכנולוגית, הגבאים עדיין מקפידים להכות על הבמה באופן ידני. עניין של מסורת.

העיקר האספרסו

הבעיה היא שלמרות התפילות, והתזכורות, והדפיקות של הגבאי, משנה לשנה יורד פה פחות ופחות גשם. זה טוב לחיילים שלא צריכים לשכב עכשיו בבוץ, אבל זה רע לחקלאים שצריכים לאלתר מים כדי להשקות את האדמה הסדוקה. מצד שני, אנחנו הרי כבר מזמן לא חקלאים. אנחנו אומת ההיי-טק. אנחנו יושבים במשרדים מרווחים עם חלונות אטומים ובקרת אקלים ממוזגת, אז מה אכפת לנו אם בחוץ יורד גשם, מבול או ברד בטעם פטל. העיקר שלא יירד בדיוק כשאנחנו מוציאים את הילד מהגן, כשאנחנו תולים כביסה, ובעיקר אחרי ששטפנו את האוטו.

אנחנו אומת ההיי-טק, אנחנו יודעים להסתדר עם כל דבר. החקלאים נאלצים לעקור מטעים בגלל הבצורת? לא נורא, נאכל סושי. מחיר הירקות עולה בגלל המחסור במים? נייבא עגבניות מספרד. העגבניות מגיעות רקובות? אז ניסע לברצלונה ונאכל אותן שם, ועל הדרך נלך לראות את מסי. העיקר שלא יירד גשם באמצע המשחק.

נחמד שיורד גשם מדי פעם, אבל אנחנו אומת ההיי-טק, אז אנחנו לא באמת צריכים אותו. אנחנו לא צריכים מי תהום, אנחנו יודעים להתפיל מי ים. אנחנו אומת ההיי-טק, אנחנו שותים מים מינרליים מכדים שמביא הבחור המיוזע עם הסרבל הכחול בכל יום רביעי, ואם יירד גשם הוא יגיע רטוב עד לשד עצמותיו ויטפטף מים על השטיח של המשרד, לא חבל? נכון, עצוב שהכנרת מתייבשת. כואב לנו לראות את האדים המהבילים-המבהילים שעולים ממנה בקיץ כשאנחנו נוסעים לשם עם הילדים, אבל אנחנו אומת ההיי-טק, ואנחנו יודעים למצוא לכל דבר פתרון. למשל לנסוע במקום זה לאגם גארדה באיטליה. או להביא מים מבולגריה במקום המעיינות המתייבשים בגולן. זה לא משנה לנו מאיפה הבחור עם הסרבל הכחול מביא את המים, העיקר שיביא אותם בזמן, שלא ניתקע חס וחלילה בלי אספרסו.

אנחנו אומת ההיי-טק. אנחנו לא יודעים להוריד גשם, אבל הצלחנו לגרום לטפטוף של רקטות. אנחנו יודעים להקיף את עזה בגדר סופר-חכמה בהשקעה של מאות מיליונים, ואולי פעם אפילו נצליח להתמודד עם המנהרות שהחמאסניקים הפרימיטיביים חופרים מתחתה. אנחנו יודעים לבנות בחבל לכיש גדר הפרדה לתפארת, רק קצת מתקשים לזהות מאה ערבים שנכנסים דרך הצינורות של הניקוז ובמשך יומיים גונבים מהחקלאים העמלים 25 טון פירות וירקות ומחריבים להם עמל של שנים. אבל אם לא יהיה גשם אז לא נצטרך צינורות ניקוז, לגנבים לא יהיה מאיפה להגיע וגם לא יהיה להם מה לגנוב כי הכול יתייבש. גאוני. החקלאים? שיילכו לעבוד בהיי-טק. את השדות העצומים אפשר יהיה למכור ליזמים, לבנות עליהם מגדלים גבוהים (כמה שיותר רחוק מהאדמה ככה יותר טוב) או סתם ליישב עליהם את הפזורה הבדואית. פירות הרי לא חייבים לצמוח מהאדמה. אפשר לגדל ננו-ענבים על מצע מנותק של דיסק-און-קי 256 ג'יגה, או לשים אותם על ענן. במקום לזרוע עננים ביודיד הכסף נזרע עליהם אבוקדו. מה רע?

אנחנו אומת ההיי-טק, ואנחנו לא צריכים גשם. כן, נמשיך לבקש טל ומטר בכל ז' במרחשוון – בכל זאת, מסורת – אבל לא באמת נתרגש אם לא יירד גשם, כי היי, אנחנו אומת ההיי-טק. תכל'ס, אם המשקעים ימשיכו להיות מתחת לממוצע זה מצוין, כי ככה הממוצע יירד ואז הממוצע העונתי יהיה מעל הממוצע הרב-שנתי, עד שבעוד כמה שנים אף אחד כבר לא ימציא הצעות ממוצעות בלי מצע ובלי מוצא, וכולנו נוכל לשבת ביציע של הכנסת ולצפות בחברי הכנסת שחזרו השבוע מפגרה מאוד לא ממוצעת כדי לצעוק זה על זה ולטחון המון מים. כך שאם בחורף הזה שוב לא יירד הרבה גשם (ויהי רצון שכן יירד), לפחות יהיה מי שיירק עלינו.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com