האם טיוטות מגילת העצמאות תימכרנה?

המדינה מערערת לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי אשר אפשר את מכירתן במכירה פומבית של טיוטות מגילת העצמאות.

שלמה פיוטרקובסקי , י' בחשון תשע"ח

מעמד הכרזת העצמאות
מעמד הכרזת העצמאות
מוזיאון העצמאות

משפט היסטורי. סוגיית מכירתן במכירה פומבית של טיוטות מגילת העצמאות מגיעה בימים אלו לפתחו של בית המשפט העליון.

מדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה ערערו לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את תביעת המדינה להשבת טיוטות מוקדמות של מגילת העצמאות לחזקת המדינה, ולמניעת מכירתן במכירה פומבית לכל המרבה במחיר.

הערעור, שהוגש באמצעות מנהל המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, עו"ד ישראל בלום, ועו"ד אפרת ברנר ממחלקתו, מתייחס לטיוטות מוקדמות של הכרזת העצמאות.

טיוטות אלו הן תעודות היסטוריות מקוריות משנת 1948, שנערכו על ידי עו"ד מרדכי בעהם ז"ל, ערב התכנסות מועצת העם לשם הכרזה על הקמת מדינת ישראל.

בערעור נטען כי התעודות הן בעלות ערך שאין לאומדו, והן אוצרות בחובן חשיבות היסטורית, תרבותית, לאומית, ציבורית, ערכית, סמלית וחינוכית, מן המעלה הראשונה.

תחילתו של ההליך בנובמבר 2015, אז נודע לגנז המדינה כי טיוטות מוקדמות של הכרזת העצמאות מוצעות למכירה פומבית לכל המרבה במחיר ע"י בניו של מרדכי בעהם ז"ל, באמצעות בית המכירות הפומביות "קדם". המדינה והיועץ המשפטי לממשלה פתחו, ללא דיחוי, בהליך לשם מניעת מכירת הטיוטות והשבתן לידי המדינה, במסגרתו ניתן צו זמני האוסר על מכירת הטיוטות עד להכרעה בהליך.

באוגוסט האחרון דחתה השופטת תמר בזק-רפפורט את התביעה על הסף בטענה לשיהוי מצד המדינה, וכן דחתה אותה לגופה לאחר שקבעה, בין היתר, שלא הוכח שבעהם היה עובד מדינה ושהיה מחויב לתייק את המסמכים בתיקי המחלקה ולא לקחתם לידיו.

בערעור שהוגש לבית המשפט העליון נאמר, כי מדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה רואים לעצמם חובה להביא העניין לפתחו של בית המשפט העליון, מתוך דאגתם לאינטרס הציבור בשימור נכסי התרבות של המדינה והעם, למען מורשתו, ולמען הדורות הבאים. לטענתם, התעודות הן רכוש המדינה ומקומן הוא בארכיון המדינה, הוא המוסד הממלכתי המופקד לפי חוק על שמירתן לצמיתות, וזאת ביחד עם טיוטות נוספות של הכרזת העצמאות בעריכת עו"ד בעהם ז"ל ואחרים, השמורות כולן בארכיון המדינה כדין. לעמדת המדינה והיועמ"ש, התעודות אינן רכושו הפרטי של מאן דהוא, וממילא אין מאן דהוא רשאי למכרן בשוק החופשי לשם השאת רווחיו.

לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי לא התייחס לחלק גדול מן הראיות שהובאו בפניו, ולא דן בחלק נכבד ומהותי מטיעוני המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, באופן שהובילו לכדי הסקת מסקנות שגויות. עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש המחוזי כאשר בחן את העתירה בכללותה בפריזמה צרה ולא בפרספקטיבה רחבה יותר של זמן ושל תוכן הדברים. כך למשל, כאשר קבע כי עיקר המחלוקת בתיק היא ביחס לזהות הגורם שישלוט על הצגת המסמכים בפומבי בארץ, וביחס להבטחת נגישות מסמכי המקור לחוקרים. "ההתייחסות למחלוקת בין הצדדים בפריזמה המצומצמת הנ"ל, מטשטשת את המחלוקת האמיתית שבין הצדדים ואת השלכות הדברים. בכלל זה אין היא מביאה לידי ביטוי את החשיבות העמוקה שישנה להחזקת נכסי לאום של המדינה, על ידי המדינה, על כלל ההשלכות המעשיות והסמליות הנובעות מכך, ובכלל זה מתעלמת היא מן הפגיעה הכרוכה במכירתם של נכסי צאן ברזל של המדינה והעם, בעלי משמעות סמלית עמוקה, במכירה פומבית לכל המרבה במחיר".