לעשות עניין מהזוגיות
לעשות עניין מהזוגיותצילום: שאטרסטוק

אני נוסעת לעבודה. לפני שאני מבינה מה קורה, הרכב מתחיל לקרטע, מאט ונעצר. המוסכניק מסתכל עליי במבט מאשים כאומר: עכשיו את מגיעה?

אני מנסה להבין מה קרה פה, איך פתאום הלך לי ראש המנוע, הלך האלטרנטור. "לא שמעת רעשים? לא רעד לך האוטו?" כן, אני עונה, אבל... האוטו נסע...

משבר קטן וזה עובר?

הזוגיות שלנו היא אוטו, אוטו נוסע. יום רודף יום, אירוע רודף אירוע, והאוטו נוסע. אבל זה לא באמת נכון.

אם אנחנו מתעלמים מרעשים, רעידות והתחממות יתר, בסוף אולי המוסכניק כבר לא יוכל לעזור ונגיע למצב של total loss.

בזוגיות צריך להקשיב לכל רעש, לכל רעידה, לכל צרימה. עלינו להיות קשובים למה שקורה ולהציב לעצמנו תמרורי עצור במקומות שבהם משהו לא עובד, או לא עובד מספיק טוב. ומספיק שזה לא עובד מספיק טוב כדי לעצור רגע ולבדוק מה צריך לעשות, איך לטפל או איך להתייחס אחרת.

נכון שיש עליות ומורדות, תקופות טובות יותר וטובות פחות, ולא צריך לעשות דרמה מכל דבר. אבל אנחנו נוטים לעשות את ההפך, להימנע מדרמה שתחייב אותנו לשים את הזוגיות שלנו במקום שדורש השקעה ותשומת לב. נוח יותר לעצום עיניים, להגיד "ככה זה אצל כולם" ולחכות שזה יעבור. משבר גדול נוצר מהרבה משברים קטנים שלא זכו להתייחסות מתאימה.

יש שלושה סימנים קטנים שכדאי לתת עליהם את הדעת:

הכול בסדר

אם את נוטה להגיד לעצמך אחרי כל ריב, משבר או ויכוח "הכול בסדר", שימי רגע סימן שאלה קטן ליד שתי המילים האלה ושאלי את עצמך: האם באמת הכול בסדר? האם טוב לי? האם הזוגיות שלי טובה דיה?

יש לנו נטייה לטייח סדקים, להניח פלסטרים על מוגלה, להגן על עצמנו מפני מה שכואב באמירות מסוג "הכול בסדר".

כוחו של הרגל

יש תופעות שחוזרות על עצמן בזוגיות, ובכל פעם מחדש גוררות אחריהן ויכוח, חילוקי דעות ואפילו מריבה. אנחנו נוטות להתרגל לתופעות האלה ולהתייחס אליהן כחלק בלתי נפרד מהזוגיות שלנו, אנחנו אומרות לעצמנו שאין מה לעשות, "ככה הוא, ככה אני". אבל אם נתרגל לתופעה שלא עושה לנו טוב – רק נקבע אותה בזוגיות שלנו.

קיבעון כזה לא בא מתוך מקום של השלמה, אלא להפך, מתוך הבנה שזו נקודת תורפה ומקור למריבות. בחדר האימון, במקרה כזה, אני שומעת משפטים כמו "כבר ניסינו הכול, דיברנו על זה, כלום לא עוזר".

גלגל חוזר בזוגיות הוא ההרגל. זהו הרגל שלא עושה טוב לזוגיות. הרגל כזה צריך לשנות. היופי בהרגל, כך ראיתי אצל מאומניי, שכשם שהשתרש בזוגיות כך גם ניתן לשרשו. זה לא קל, זה תהליך לא פשוט, אבל זה אפשרי.

הורדת ידיים

במשחקי הורדת ידיים יש אפשרות אחת בלבד לסיים את המשחק: מישהו ינצח ומישהו יפסיד. זהו משחק סכום אפס.

שימו לב האם הבית הפך להיות זירת משחק של הורדת ידיים. אפשר לראות זאת בשיחות, בקבלת ההחלטות, בהתייעצויות על חינוך, בהתנהלות כלכלית או בהתנהלות הבית.

אם התחושה היא שאנחנו במאבק מתמיד, שאינו בהכרח מלווה בצעקות או במריבות; אם התחושה שלי היא שתמיד אני צריכה לשכנע את הצד השני שאני צודקת או להשתכנע ולוותר, כנראה שמשהו בשיח הזוגי צריך להשתנות.

"עוד פעם ויתרת", "עוד פעם הוא שכנע אותי", או הפוך: "הצלחתי לשכנע אותו" - זוהי הורדת ידיים. הורדת ידיים היא זירה, היא אינה דרך לחיות ביחד, היא אינה החיים עצמם.

שגרה מסוכנת

השגרה היא דבר מבורך. עם זאת, היא עלולה להיות הסכנה הגדולה ביותר שלנו. לעתים אנחנו נותנים לשגרה להשתלט עלינו ולכסות את הדברים שמפריעים לנו באמת, הדברים שלא עושים לנו טוב, מתוך תחושה שזה חלק מהחיים.

צריך גם צריך לעשות עניין מהזוגיות שלנו. הזוגיות היא מרכז החיים, היא הכוח, הגב, היא המקום הבטוח והחם. כשהזוגיות אינה כזאת – קשה.

לא צריך להתפשר, לא צריך לוותר ולא צריך לטייח. קושי אינו משבר זוגי, ועדיין הוא צריך התייחסות ואסור להתעלם ממנו.

מודעות והכרת התסמינים הן השלבים הראשונים וההכרחיים בדרך לשינוי.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי