דריכות בנתיב האבות - מבט מבפנים

התבצרות הנערים בנתיב האבות מעלה זיכרונות מודאגים מפינויים אלימים קודמים, חשש כבד ושאלות כמו 'איפה המבוגרים בכל הסיפור הזה?'.

יאיר דן , כ"ו בחשון תשע"ח

מאהל הנוער בנתיב האבות
מאהל הנוער בנתיב האבות
צילום: יאיר דן

בלילה התאספו צעירים מגוש עציון משעות הערב ושרו שירי אמונה במאהל המחאה שנפתח בגבעת נתיב האבות.

את אחד הנערים שחלפו על פניי שאלתי "מתי הפינוי?". התשובה שלו הייתה "יכול להיות לפנות בוקר או מחר- אבל זה חייב להיות השבוע".

אמרתי לו "בדרך כלל זה בימי רביעי", כאילו נכנסתי למעגל הקסמים של חזאי הפינויים הוותיקים.

את ניסיוני בפינויים רכשתי כבר בגיל 15 באחת מגבעות בנימין. בשנות התיכון שלי השתתפתי בעליות לא חוקיות לקרקע והתבצרתי מאחורי גדרות תייל יחד עם צעירים מכל הארץ, חלקם באופן רשמי יחד עם הישיבה בה למדו וחלקם באופן עצמאי, כמוני.

את ה"חוויות" הקרביות מסיטואציה שבה יס"מניק דופק לחבר שלך אלה בראש, או סוס דורס ילד בן 16 או משיכות בחולצה לנערות כדי שיורחקו מהמקום, ראיתי יחד עם חברים ונערים אחרים. כשמג"בניק תפס אז בחולצה את אחת מהבנות שגדלו איתי בשכונה, והיא רק בת 15, קפצתי עליו בניסיון להרחיק אותו, העצבים הופנו אליי, עפתי כמה מטרים באוויר.

נזכרתי איך בחורבות חומש הצלחתי לברוח ולהתחבא יחד עם עוד כמאה נערים מתוך השלוש מאות שהיו שם. ערבים מהכפר הסמוך הגיעו ומישהו החליט שהם מאיימים אז הוא ירה באוויר.

כן, כן, זו המציאות שפגש ילד בן 16, נורמטיבי לגמרי, שסיים בגרות והלך לצבא ולאקדמיה.

היום ב-"גילי המופלג" אני שואל איפה ההורים? למה מתיישב נצרך להקים מאהל ענק (זולה) כי הוא זקוק להזדהות עם המאבק בהרס הלא צודק של הבית שלו, וכולנו יודעים בוודאות שמי שיגיע לשם יהיו נערים שהחליטו לא ללכת למסגרות הלימוד? למה ברור לנו שהם היחידים שיגיעו לשם, ולכל היותר יצטרפו אליהם כמה מדריכי נוער?

מי ישא באחריות לטראומה שיחוו הנערים האלה? למה הם צריכים לשאת בנטל ההריסות ולא הבנייה?

הם יחוו חווית "ארץ ישראל נקנית בייסורים" זה בטוח!!