הבית יפה, גגו עגול. הבית צבעוני: ירוק – אפור – כחול...".
גלי ישבה על הברכיים שלי, והקשיבה מרותקת לסיפור על הבית של יעל.
לא הבנתי איך זה עדיין מעניין אותה - זאת הייתה הפעם השלישית ברציפות שסיפרתי לה את המעשייה המפורסמת על הילדה שרצתה בית משלה.
"עוד פעם!", היא ביקשה כשהסיפור נגמר, אבל לי זה כבר הספיק. "הגזמת, חמודה. אני צריכה ללמוד למבחן שיש לי מחר. לכי לשחק עם ליבי או משהו".
נכנסתי לחדר שלי כדי ללמוד בשקט, אבל את פניי קידמה חבורה רעשנית של בנות. ליבי, אפי, ועוד כמה חברות שלה מהגן, ישבו על השטיח ובנו בלגו וקפלה ולך תדע מה עוד. "הי, יעלה, תראי מה בנינו!", אפי שמחה לקראתי, "זאת עיר החייזרים! אנחנו עובדים על זה מלא זמן..."
"ואין מצב שאתן לוקחות את זה איכשהו ועוברות במקרה לחדר אחר?", ניסיתי את מזלי. "רציתי ללמוד פה למבחן". מבט אחד מאפי הבהיר לי שאין מצב, והלכתי לחפש לי פינה שקטה אחרת.
החלטתי לנסות ללמוד בחדר של הבנים, אבל עוד לפני שדפקתי בדלת בקעו מהחדר קולות מחרישי אוזניים. הצצתי פנימה קצת בבהלה, ומצאתי את שלושת האחים שלי מנסים לנגן יחד.
"היי יעלה! רוצה לשמוע את התזמורת החדשה שהקמנו? אנחנו עובדים על שיר לחתונה של רעות ודוד". יואב, חילי ואוריאל הפסיקו לחלל ולחצרץ ולתופף בדרבוקה, והביטו בי בציפייה. "אמממ... אולי בפעם אחרת", אמרתי, "אני צריכה ללמוד למבחן. חשבתי ללמוד כאן..."
"מוזמנת בשמחה", אמר יואב באבירות, והעביר לי כיסא. "קדימה חברים, ממשיכים! חילי, אתה מתחיל עם החצוצרה". אמרתי תודה, אבל לא תודה, וברחתי מהרעש כל עוד רוחי בי.
במטבח אמא הייתה באמצע הכנת עוגה, והשולחן היה מלא כתמי שמן וקמח וקליפות ביצים. עברתי לסלון, וגיליתי את אבא יושב ובודק ערימות של מבחנים. לא היה מקום להניח סיכה על שולחן פינת האוכל. איפה, לכל המלפפונים והעגבניות, אני אמורה ללמוד?! הייתי הולכת לחברה, אבל היה כבר מאוחר. צנחתי בייאוש על הספה, ואז גלי שוב הופיעה.
"מה קרה יעלה?", היא שאלה. "למה את עצובה?", הקטנטונת הזאת תמיד מפתיעה אותי ברגישות שלה. הצבעתי על הספר, שעדיין היה על הספה.
"אני כמו יעל בספר", אמרתי לה. "גם אני מחפשת מקום שיהיה רק שלי! מאוד כיף שיש הרבה אחים, אבל לפעמים אני צריכה קצת שקט ופרטיות... טוב, לא משנה. אני כבר אנסה ללמוד כאן על הספה..."
גלי נעלמה, ואני ניסיתי להתרכז בחומר. היה קשה בלי שולחן ומצאתי את עצמי חולמת בהקיץ. כמעט נרדמתי, כשהרגשתי שמישהו מושך לי בשרוול. לידי עמדו כל האחים הקטנים שלי, והחיוכים שלהם נראו מאוד מסתוריים.
"יעלה, בואי!", הם אמרו, "אבל תעצמי עיניים...". לא ידעתי לאן הם מובילים אותי, אבל פתאום הרגשתי רוח קרירה נושבת עליי.
"הפתעה!", הם קראו, וכשפקחתי עיניים מצאתי את עצמי במרפסת הסוכה. מולי עמד אוהל הקמפינג הגדול שלנו, בנוי לתפארת, ובתוכו כיסא ושולחן קטן. על פתח האוהל היה תלוי שלט: "הבית של יעלה".
"איזה רעיון אדיר!", צחקתי. "לא בטוח שבחורף זה הכי יעיל, אבל בינתיים זה סבבה".
"אז תשמרי את השלט", אמרה ליבי, "אם ממש תצטרכי פרטיות תתלי אותו על דלת החדר שלנו, ואנחנו נשתדל לעבור לסלון ולבנות את ערי החייזרים שלנו שם...".