קריאה מהעבר
קריאה מהעבראיור: עדי דוד

אני לא בטוחה שהסמכות שלי לדבר על קמפיין 'גםאני', לא דומה לסמכות של מירב מיכאלי לשלוף רעיונות משונים בנושא גידול ילדים.

את רוב שנות בגרותי העברתי בעיקר בחברת בעלי וילדיי, וביליתי מעט מאוד בחברה מעורבת. מה לי ולהטרדות?

ובכל זאת, הקמפיין המאוד מתוקשר הזה עורר בי תחושות מעורבות והייתי חייבת לפרוק אותן באיזשהו מקום. אז למותר לציין כמה אני שמחה שטיפוסים שחצנים, מגעילים ושכורי כוח, כמו המפיק ההוליוודי וינשטיין, סוף סוף חוטפים. מיותר גם לציין כמה זה טוב שנשים מחזקות זו את זו לצאת ממקום הבושה והאשמה. אולי אפילו ההבנה שנשים הן בני אדם ולא צעצוע מהלך, תצליח לחלחל סוף סוף לכמה ראשים גבריים אטומים.

אבל בהחלט לא מדובר בקמפיין מושלם. את הבעיה העיקרית מבחינתי היטיבה לתאר אורלי גולדקלנג ב'מקור ראשון'. קריאה בפוסטים מגלה שמדובר ב-"בליל חסר קטלוג של כל מה שקורה בינו לבינה". העדויות נעות בין אונס ברוטלי, להערה בוטה, לקשרים שלא ממש היו מכל הלב. זה גורם להרבה בלבול, לפיחות בנוראיות של המעשים החמורים, ונראה לי שגם ללא מעט צביעות, שמכניסה את המין הגברי למגננה, ורק מלבה את מלחמת המינים המיותרת הזאת.

בואו נדבר רגע על האירועים הקלים יחסית - מבט לא ראוי, למשל. אפילו אם נעזוב לרגע את העובדה שאם נותן המבט היה מוצא חן בעיני ה'מובטת' היה יכול לצאת מזה חתונה, האם עצם העובדה שמדובר בהטרדה על רקע עניינים שבינו לבינה הופכת את זה ליותר פוגעני מדברים אחרים? אני לא בטוחה. אנשים שצורחים עליך בכביש, חצופים שגונבים לך התור, טיפוסים ציניים וביקורתיים שיורדים עליך בקביעות, חרמות שעושים ילדים - כל פגיעה שאנחנו חווים יכולה להשאיר בנו שריטות וצלקות, קשות וקלות, תלוי לאן אנחנו לוקחים אותה.

ושלא תבינו אותי לא נכון - פגיעה מינית אמתית היא ממש, אבל ממש, לא דבר מה בכך, והיא באמת דיני נפשות. אבל אני נזכרת בקטע מהספר על דפנה מאיר, בו היא מתארת שכילדה קטנה היא עברה הטרדה על ידי שכן. אמא שלה חיפשה את האשם וצרחה עליו לעיני כל השכונה, ואצל דפנה הבוגרת, האירוע נתפס כאירוע חיובי של אכפתיות של האם, ולגמרי לא כטראומה.

קריאה מהעבר

מנפלאות הגיל. לתיבת הדוא"ל שלי הגיעו עוד ועוד מודעות יח"צניות על ספרו של חיים פוטוק "המיועד", שיצא בתרגום מחודש אחרי חמישים שנה. חיים טופול? חשבתי לעצמי. הוא שחקן, לא? לא ידעתי שהוא גם כותב ספרים, והשארתי את העניין בזה. רק כשהספר נחת פיזית בתיבת הדואר שלי ירד לי האסימון - פוטוק, לא טופול. חיים פוטוק, הסופר היהודי אמריקני המחונן שאת חלק מספריו קראתי בנעוריי ואת חלקם האחר ממש לא מזמן, כשאימצתי אותם מתוך ערימת ספרים נטושים. בתור מי שקוראת כמעט רק באנגלית, אני פשוט לא רגילה לראות את השם באותיות עבריות.

את 'המיועד', שתורגם בעבר בתור 'הדגול', קראתי לפני שנים, ושמחתי לגלות אותו מחדש. התרגום מוצלח מאוד, וממש לא שמתי לב שאני לא קוראת בשפת האם שלי. מבחינת הספר עצמו מדובר בפלא של דבר. פוטוק כותב בלי טיפה של הומור או שנינות. קצב העלילה איטי, והנושא, על פניו, רחוק מלהיות זוהר: חברותם של שני נערים יהודים, חסיד ואורתודוכס מודרני, באמריקה שלפני קום המדינה. ועם כל זאת, היה לי קשה להניח את הספר מהיד, לי ולכמעט שלושה וחצי מיליון האנשים שרכשו אותו מאז שיצא לאור.

אז מה בכל זאת סוד הקסם? אולי הדמויות של ראובן מלטר המודרני והמבריק, ודני סונדרס הבנש"ק (בנם של קדושים) המבריק עוד יותר. אולי מערכות היחסים השונות כל כך בין שני הנערים לבין האבות שלהם, הרב המודרני והאדמו"ר החסידי. אולי דיון העומק בגבולות של מודרנה, הלכה, מסורת וקיצוניות דתית. אולי הרקע ההיסטורי של שנות הארבעים הסוערות של המאה הקודמת. בכל אופן, מדובר בסוגיות שתמיד תהיינה רלוונטיות, ובספר לגמרי שובה לב.

יש תמורה לתרומה

השבוע, עקב סיבות השמורות במערכת, החלטתי לחזור ולקרוא טור שכתבתי לא מזמן, טור שעסק בבקשות הרבות לתרומות שמגיעות אלינו בתקופת החגים. קראתי, ולא שבעתי נחת. מבין השורות עלתה נימה שלא משקפת בכלל עד כמה אני באמת מעריכה את הזכות להיות בין התורמים ולא בין הנתרמים. ואם היה למישהו ספק, בוודאי ובוודאי שמטרת הדברים לא היתה להטיף נגד תרומות למטרות ראויות. חלילה.

אז בואו נדבר על אחת המטרות הראויות האלה. למיטב הבנתי, אדם נדרש להיות אחראי לתרומות שהוא נותן, ולא לפזר אותם בלי חשבון לכל מצלצל אנונימי. אלא מה? קשה מאוד לרדת לרזולוציה של יציאה לשטח ובדיקה מדוקדקת מה באמת נעשה עם כספי הצדקה, ואנחנו נאלצים לסמוך על עדות הנחתומים ויחצ"ניהם על עיסתם. אך לפעמים אתה עד לפעילות עצמה, וזה כבר ספור אחר.

לאחרונה יצא לי להכיר אישה מקסימה ומיוחדת שחולצה מכפר ערבי על ידי 'יד לאחים'. היא ספרה לי על המעטפת החמה והתמיכה היומיומית שהארגון מעניק לה ולילדיה, ומדובר בפעילות רחבה ומקיפה שקשה שלא להתפעל ממנה. היא מקבלת אוזן קשבת בכל שעות היום והלילה, חונכת לילדים, שבתות חיזוק ואפילו רכב שכור בעת הצורך. בקיצור - יש תמורה לאגרה.

לתגובות: [email protected]