בשבע מהדורה דיגיטלית

קרפ צרפתי

בקואליציה מוכנים ללכת מכות בגלל חוק שממילא לא ישנה פה כלום. אולי שעון החורף יצנן אותם קצת

דביר שרייבר , י"ג בחשון תשע"ח

צו השעה ובכייה לדורות. חברי הכנסת דוד אמסלם ודוד ביטן
צו השעה ובכייה לדורות. חברי הכנסת דוד אמסלם ודוד ביטן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ברור שאני בתור אדם הגיוני, שקול וחושב, בעיקר חושב את עצמו, ברור שאני בעד החוק הצרפתי.

הרי לא הגיוני שאדם ייבחר לראשות הממשלה, ובמקום להתמסר לניהול ענייני המדינה יזומן כל הזמן לחקירות רק בגלל שהוא, נגיד, קיבל שוחד. והשוחד הרי יסלף דברי צדיקים, קל וחומר פוליטיקאים, כך שברור שאני נגד החוק הצרפתי. הרי לא יעלה על הדעת שאדם שרימה את רשויות המדינה, לכאורה, ירוץ לראשות הממשלה, לכאורה, כדי להציל את עורו ולא יעמוד לדין בנימוק המגוחך שהוא עסוק בניהול ענייני המדינה, לכאורה. לכן צריך לתת לו לנהל ולא להפריע לו, אלא לעמוד לו על הראש ולחקור היטב. אנחנו הרי לא רוצים שעבריינים ינהלו את ענייני המדינה, ושאנשים מוכשרים לא ירצו להיות ראש הממשלה בגלל שיחקרו אותם בלי הרף. בגלל זה ברור שצריך להעביר את החוק הצרפתי, שהוא מנוגד לחלוטין לרוח שלטון החוק ולכן אסור בתכלית האיסור להעביר אותו. כלומר, זהו צו השעה. או בכייה לדורות. תזכירו לי רגע מה זה החוק הצרפתי?

כך שבאופן מעשי אני די קרוע ביני לבין עצמי. מצד אחד אני בעד חוק וסדר, אז ברור שאני בעד החוק. מצד שני אני נגד הצרפתים כי הם תמיד נגדנו באו"ם. מצד שלישי זה לא אומר שאי אפשר ללמוד מהם כמה דברים. מצד רביעי זה כן אומר. חבל שהחוק הזה לא עבר השבוע בוועדת השרים לענייני חקיקה. זאת אומרת, טוב שכך.

אבל אם לומר את האמת, החוק הצרפתי לא יעלה ולא יוריד, כי במדינת ישראל יש תוקף רק לחוק הישראלי, זה שקובע שאם ראש הממשלה חשוד בפלילים כל מה שהוא צריך לעשות זה לפנות יישובים יהודיים, ואז הוא צדיק, הוא חסיד, הוא אתרוג. אם הוא לא מבין שהוא נבחר לתפקיד כדי להרוס ולא כדי לבנות, אז הוא אשם עד שתוכח חפותו. והיא לא תוכח. שיילך לכלא ויפנה את מקומו למישהו אחר, ממלכתי יותר, עם כבוד והדר, שיודע לכבד את החוק הישראלי ה'תשס"ה/2005, או בשמו הידוע יותר – חוק שרון.

משחקי הרעב

כל יום שישי אותו סיפור. הילד חוזר בצהריים מבית הספר, זורק את התיק והולך להכין שבת. זאת אומרת לשחק במחשב כדי לא להפריע לנו להכין שבת. אנחנו מרשים לו לשחק קצת, אבל אחרי חצי שעה קוראים לו לבוא לאכול כדי שנוכל סוף סוף לסיים עם המטבח. בכל זאת, יום שישי.

כל יום שישי זה אותו הדבר: אנחנו קוראים לו לבוא לאכול, הוא אומר שבעוד רגע. אחרי שני רגעים אנחנו שוב קוראים לו. הוא אומר שבעוד רגע. אנחנו אומרים לו שהוא כבר אמר עוד רגע לפני שלושה רגעים. הוא אומר שבעוד רגע. אנחנו מפעילים את סמכותנו ההורית ודורשים ממנו לבוא עכשיו ברגע זה ולא להזכיר יותר את המילה "רגע", לא עכשיו ולא במהלך כל הרגעים הבאים.

"רגע", הוא אומר, "אני לא רעב".

"אתה תהיה רעב אחר כך", אני מתעקש.

"אני לא".

"אתה כן. בוא עכשיו ומיד לאכול!"

"בסדר", הוא נכנע, "עוד רגע".

אחרי כמה רגעים הוא נכנס למטבח לרגע, טועם דוגמית מהאוכל וחוזר למחשב להירגע.

"לא אכלת כלום!", אני קורא אחריו.

"אמרתי לך", הוא מושך בכתפיו, "אני לא רעב".

שעה לפני שבת הוא חוזר למטבח ומחפש אוכל. אני מודיע לו שהארוחה הבאה היא רק אחרי הקידוש. הוא מתלונן שהוא רעב. אני מתלונן שהזהרתי שהוא יהיה רעב. הוא שואל איך זה עוזר לו כרגע. אני נותן לו מה שנותן (אסור להשאיר ילד רעב), וככה הוא מכניס את השבת שמח וטוב לב ובסעודת השבת יושב איתנו רק לרגע ולא נוגע באוכל. מה אפשר לעשות, הוא לא רעב.

כל יום שישי אותו סיפור. כל יום שישי אני מודיע לו שביום שישי הבא הוא מקבל אוכל רק בצהריים, וכל יום שישי הוא אוכל רק שעה לפני כניסת השבת. אולי עכשיו, כשסוף סוף חזרנו לשעון חורף והשבת נכנסת מוקדם, השעון הביולוגי שלו יתאפס וכשהוא ייזכר שהוא רעב זה כבר יהיה שעה אחרי כניסת השבת. או רגע לפניה. רק רגע.

*** אבא של חייל ***

חודש ומשהו אחרי תחילת הטירונות קיבלנו מהצבא הזמנה מכובדת (עלק מכובדת, כולה SMS) להשבעה שתתקיים ברחבת הכותל המערבי. לא כתבו אי"ה, כנראה כדי שהמח"ט לא יסתבך עם משטרת ההדתה. כן כתבו שזה טקס מרגש שבו בני היקר יישבע אמונים לצה"ל (בעצם יצהיר, אבל מי סופר), ויזכה להתקבל כחייל מן המניין בחטיבה המדוגלת, שלא לומר מדוגמת, שלא לומר מגומדת. אבל זה רק בגלל שהחטיבות האחרות מקנאות בה.

לכאורה השבעה היא באמת אירוע מרגש. חיילים צעירים עומדים נוכח שריד בית מקדשנו, זוקפים את ראשיהם בגאווה, נושאים עיניהם כלפי מעלה ובליבם תקווה אחת – שהרס"ר לא ישאיר אותם שבת בגלל שהם לא צעדו לפי הקצב. אכן, לכאורה אירוע מרגש, אבל רק לכאורה. כי אני בוגר ישיבה תיכונית ועליי לא יעבדו. השבעה, כך יודע כל חמשוש, היא לא אירוע מרגש אלא זובור שהשמיניסטים מעבירים את התלמידים החדשים בתחילת שנת הלימודים, כדי להבהיר להם את הכלל הכי בסיסי בישיבה: אנחנו גדולים, אתם קטנטנים, ואנחנו הולכים להחזיר לכם על כל מה שהשמיניסטים שלנו עשו לנו כשאנחנו היינו חמשושים. בהשבעה שלי, כלומר כשאני הייתי חמשוש מושבע, לא היה כותל (אם לא מחשיבים את הקיר שהשמיניסטים העמידו אותנו עם הפנים אליו ועם הידיים למעלה), זה לא היה בשבע בערב אלא בשתיים לפנות בוקר, וממש, אבל ממש, לא הזמינו לשם את ההורים שלנו. מעבר לזה אני לא ממש זוכר מה היה שם, חוץ מזה שהיה הרבה חושך וכל הזמן איימו עלינו שנחטוף מכות (אבל לא חטפנו).

בקיצור, השבעה היא מסורת עוברת מדור לדור, שמטרתה להבהיר לטירונים את ההיררכיה (במקרה שהם עדיין לא הבינו) ולהעצים את גאוות היחידה, המורל והאגו. של המפקדים, כמובן.

בסוף התברר שצה"ל זה לא ישיבה תיכונית, טירונים הם לא חמשושים ומה שקורה היום זה לא מה שהיה פעם. החבר'ה צעדו קצת שמאל-ימין-שמאל, עמדו בשלשות, צעקו "אני נשבע!", או "אני מצהיר!", או "אני רוצה הביתה!", ואז קיבלו תנ"ך, טפיחה על השכם וחמשוש. לא כזה מכיתה ט', אלא כזה שזוכה לראות את הבית כבר ביום חמישי. בלי מכות, בלי השפלות ובלי להישבע לעמוד דום בכל פעם שהם רואים שמיניסט (בגלל זה קוראים לזה השבעה, לא?).

כך חולפת לה תהילת עולם. אין מה לעשות, הצבא של היום זה לא הישיבות של פעם, ברוך השם.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com