הסרטון הוויראלי של השבוע, לפחות בוואטסאפ שלי, היה של גבר צעיר צועק ומנפץ מסך טלוויזיה יקר באמצעות פטיש.
רק אחרי שקיבלתי את הסרטון בשש או שבע קבוצות, התחלתי להבין שלא מדובר בעוד אחד מאותם טקסי ניתוץ אייפון ודומיו. כשהגברתי את הסאונד קלטתי שהבחור לא צועק קבלת עול מלכות שמיים אלא "די כבר, חלאס, הבנתי, אכלתם את הראש עם הפיצול הזה!".
גם מי שלא מכיר אף אחד שעובד בעיתונות, וראה טלוויזיה בפעם האחרונה רק בתור לרופא שיניים או בביקור אצל השוויגער, התקשה להימלט השבוע מהרחש-בחש סביב פיצול ערוץ 2. נכון, לתקשורת יש נטייה טבעית להגזים עם העיסוק בעצמה, אבל הפעם לא מדובר רק באירוע ברנז'אי, אלא בשינוי שישפיע על מיליוני ישראלים. כאן גם המקום לגילוי נאות: אני עובד בחברת החדשות הישראלית בע"מ, או כמו שהכרתם אותה עד אתמול - חדשות ערוץ 2. וגילוי נאות נוסף: אין לי טלוויזיה בבית.
אפיק 14 בשקל וחצי
מדגם לא מייצג שערכתי בקרב המשפחה והחברים העלה ממצאים סותרים. מצד אחד מתלוננים שנמאס מטקסי הסיכום, הפרידה והפתיחה, הפרומואים והקידומים, ובכלל מהעיסוק האובססיבי של כלי התקשורת בעצמם. מצד שני עדיין לא מבינים מי נגד מי. אז קודם כול, במקום להשיב בפרטי לכל המסמסים הדואגים ששואלים אם נשארתי בלי עבודה, הסבר קצר למי שבמקרה פספס מה קרה השבוע: עד היום ערוץ 2 הופעל במשותף על ידי שתי זכייניות – קשת ורשת. כל אחת מהם שידרה שלושה או ארבעה ימים בשבוע (שכל כמה זמן התחלפו) ושודרה באפיק 22. החל מיום שלישי בחצות נפסקו השידורים של ערוץ 2. הזכייניות שהפעילו אותו עד עכשיו במשותף, עברו לשדר כל אחת שבעה ימים בשבוע בערוצים נפרדים – קשת' בערוץ 12 ורשת ב‑13. עם זאת, השידורים של חברת החדשות (המהדורה המרכזית ותוכניות כמו 'שש עם...') ישודרו בשני הערוצים במקביל במשך שלוש שנים, שבסופן תיאלץ אחת מהזכייניות למכור את חלקה בחברת החדשות לזכיינית השנייה, ולהקים חברת חדשות משל עצמה. ואם זה לא מספיק מסובך, גם ערוץ 10 נדד לערוץ 14.
בגדול, תחרות זה תמיד טוב. יותר ערוצים שווה יותר אפשרויות, יותר דעות, יותר בחירה. בטווח הקצר זה גם נכון. הצופים יקבלו על המסך תוכן הרבה יותר מושקע ויקר, כחלק מהניסיון של כל ערוץ להפוך למדורת השבט החדשה. אם נוסיף לזה את התאגיד שעלה השנה לאוויר חמוש ב‑700 מיליון שקל להפקות מקור, רכישת תוכן ומשכורות נאות כדי למשוך כתבים ופרשנים מהערוצים המסחריים, אפשר להגיד שזו אפילו הייתה שנה טובה בשוק הטלוויזיה.
אבל כשמסתכלים לטווח הארוך, כמעט כולם בענף מעריכים שצפויים הפסדים של מאות מיליוני שקלים. התחרות על הרייטינג תהיה קשה מאוד. טבלת נתוני הצפייה היומית שמתפרסמת כל בוקר בתשע, עלולה להביא בכנפיה בשורות הפסד בכל יום. השבועות הראשונים שבהם יזפזפו הצופים בין הערוצים החדשים צפויים להיות תנודתיים מאוד, כשכל זכיינית תנסה לקבע הרגלי צפייה חדשים. זו גם הסיבה שקשת שילמה 25 מיליון שקלים במכרז על הזכות לשדר באפיק 12, שמזכיר אסוציאטיבית את אפיק 22 המנוח, לעומת אפיק 14 שנמכר לערוץ 10 בקצת יותר משקל וחצי (שקל ו‑54 אגורות, אם הסכום המדויק חשוב לכם).
ההוצאות של כל אחת מהזכייניות יוכפלו, כי כל אחת נדרשת לספק תוכן כפול ממה ששידרה עד עכשיו ובעלות יקרה מאוד, אבל מספר הצופים לא ישתנה ולכן הרייטינג (שקובע את התשלום שהזכייניות מקבלות על הפרסומות) שיתחלק עכשיו במספר ערוצים גדול יותר - צפוי לצנוח. זו גם הסיבה שרבים מעריכים שבסופו של דבר אחד הערוצים 12, 13, או 14 ייסגר ומי שמחזיקה בו תתמזג עם גוף שידור אחר.
וזה בלי שאמרנו מילה על הפרסום באינטרנט שמתרחב בכל שנה על חשבון הטלוויזיה, ובכלל על הירידה בצפייה בקרב צעירים בכל העולם, שמעדיפים לצפות בתכנים שהם בחרו בשעה שנוחה להם, בלי קשר ללוח שידורים כזה או אחר.
הציבור משלם
עם כל הכבוד לגורלם התעסוקתי של העיתונאים, מבכירי הטאלנטים ועד האנשים שמאחורי הקלעים, הוא לא יותר חשוב מגורלם של עובדי נגב קרמיקה. גובה המשכורות או היציבות התעסוקתית של מי שבחר לעבוד בתקשורת, כמו גם חשבון הבנק של בעלי המניות, לא צריכים להטריד את הציבור במיוחד, אבל אם הערוצים המסחריים יפסידו לאורך זמן, מי שעשוי לשלם את המחיר הוא הצופים. כשהקיצוצים יבואו, המשמעות היא טלוויזיה זולה עם פחות תחקירים ותוכן איכותי, פחות יצירה ישראלית ויותר הפקות זולות ושטחיות.
יש כמה מהקוראים שמן הסתם דווקא לא מתייסרים מהמחשבה שכלי התקשורת עומדים בפני תקופה קשה. חלק מחוסר האמון הזה נקנה ביושר, אבל הפתרון האמיתי לעיוותים בתקשורת לא נעוץ בקרבות הקטנים ובשרירים שמפעיל נתניהו מול הגופים הגדולים, אלא בפתיחה אמיתית של שוק התקשורת לתחרות מלאה. המבחן האמיתי יהיה כשאף ערוץ לא יזדקק לרישיונות או לתנאים ממשלתיים. ערוץ 20 לא יזדקק לאישור לשדר חדשות בדיוק כמו כל אחד אחר, כי כל מי שירצה לשדר יוכל, ושהטוב ינצח.
אלא שנתניהו מתלונן, ובצדק, על כך שסבל שנים ארוכות מסיקור לא הוגן בכלי תקשורת מרכזיים, אך לא מחולל מהפכה אמיתית מסיבה אחת: הוא לא באמת רוצה. הוא מעדיף את כוחה של הרגולציה הממשלתית, את העובדה שמנהלי הערוצים זקוקים לו בתיקוני חקיקה או בהחלטות שמקבל משרד התקשורת. כך היה עם ערוץ 10 שהתמודד עם חשש לסגירתו עד שנתניהו הציל אותו ברגע האחרון, כך גם עם היוזמות העונתיות לסגירת גלי צה"ל שאף אחד לא מתכוון לממש. גם היוזמה שכשלה לביטול השידור הציבורי והתאגיד, מהלך שיכול להתיישב עם השקפת עולם ימנית כלכלית, לא באמת נשקל על ידי נתניהו מהזווית הזאת, אלא רק דרך השיקול הצר של האם יקבל סיקור אוהד או לא.
במקום לנסות להתנכל לגל"צ ולקול ישראל, נתניהו יכול פשוט לפתוח את אפשרות השידור הארצית לגופים פרטיים ולשנות את המצב המופרך ברדיו: הרדיו הציבורי הארצי (גלי צה"ל) בשליטת שר הביטחון, מתחרה ראש בראש ברדיו הציבורי הארצי (רשת ב') שבשליטת הממשלה. הציבור משלם מכיסו לשתי תחנות רדיו, בזמן שאין שום תחנה פרטית ארצית שמעמידה להן אלטרנטיבה, וכדי לקבל תדר אזורי צריך לשלם מיליוני שקלים ולעמוד ברגולציה מכבידה.
העימות עם כלי התקשורת טוב לנתניהו, ואולי גם טוב להם. בדיוק כמו בארצות הברית, שם כבר מודים ברשתות הגדולות שמלחמת טראמפ ב"פייק-ניוז" ובגופי המדיה רק הזניקה את הרייטינג להנאת כל הצדדים. הורדת הרגולציה הממשלתית תעשה שינוי אמיתי לטווח ארוך. אז באמת ישלוט העם בשלט.
חדשות טובות
בנאום החמוצים חזר נתניהו על תפיסת עולמו ביחס ל"תעשיית הדכדוך", כפי שהוא מכנה את התקשורת. קשה לשפוט האם המיאוס מ"החדשות הרעות" אכן השפיע על ירידת הרייטינג, אבל נתניהו איבחן יפה. בשיעור הראשון בקורס הכתבים של גלי צה"ל, כמו בכל בית ספר לעיתונות ותקשורת, מסבירים שבכל סיפור דרוש קונפליקט, אחרת זה לא מעניין, ושאף אחד לא יצפה במהדורה של חדשות טובות.
אלא שהרשתות החברתיות חשפו שלפעמים דווקא כתבה מעמיקה או כזו שמספרת סיפור מרגש, תזכה ליותר צפיות ושיתופים מתחקיר נוקב. זה לא אומר שצריך לוותר על התחקירים שהם הבסיס של העיתונות, אבל בהחלט אפשר להבחין במגמה של יותר כתבות שמביאות זוויות חיוביות או מעניינות על המציאות, גם בלי דם וניידת משטרה שממתינה בסוף הכתבה.
ואם כבר מדברים על עומק, מול כל התלונות על השטחיות שבעידן האינטרנט וה‑140 תווים בטוויטר, מעניין לגלות שבמהדורת החדשות התהליך הוא הפוך: בגלל שהחדשות השוטפות זמינות און-ליין במהלך היום ברדיו, באינטרנט ובפושים שמשוגרים לטלפונים הניידים, במהדורות מתמקדים בכתבות ארוכות, והתוצאה היא זינוק משמעותי באורכן הממוצע של הכתבות.
לתגובות: [email protected]