ערבים מטרידים מינית "כל דקת הליכה"

ג'ני מנצרת עילית מספרת: אני לא יכולה לצאת מהבית מבלי שרכב יצפצף לי, מבלי שיצעקו לי מתוכו, מבלי שיציעו לי להיכנס. #וגםאני

ג'ני רז , י"ח בחשון תשע"ח

ג'ני
ג'ני
צילום: עצמי

עליתי לארץ בשנת 2000, ומאז גדלתי, התבגרתי והתחנכתי בנצרת עילית. עיר נהדרת לכל הדעות, בירת הגליל, עם בעיה אחת שעלתה והפכה למציאות היום יומית של כל אישה שמתגוררת בעיר הזאת: הטרדות מיניות.

המונח הטרדות מיניות נשמע מאוד בומבסטי ומחמיר מרוב קלות הדעת שבה משתמשים במונח זה ומה שהוא הפך בתודעה הציבורית שלנו.

"הטרידו אותי" הפך לצירוף שהוא לא יותר מזעקה לתשומת לב, אך לא במקרה זה.

כשסיטואציות יום יומיות כמו הליכה ברגל מהעבודה, או לעבודה, תפיסת אוטובוס לקניון, עלייה על מונית, זריקת זבל לפח מתחת לבית – נהפכות ללא נעימות עד בלתי נסבלות או אפילו בלתי אפשריות, ניתן להבין שקיימת בעיה.

ומרגע זה ואילך אפסיק עם הדיבור הכוללני ואדבר על עצמי.

אז אני ג'ני, בת 21, כיום מרמת גן, אבל עד לפני חודשיים תושבת נצרת עילית, חוויתי הטרדות על בסיס יום יומי מצד בני מיעוטים בעיר מגוריי.

הטרדות – כדי לסבר את האוזן ולמקד את הסיטואציה, היא כשבן אדם שאני לא מכירה, עושה מעשים שהם לא נעימים לי, מציקים לי, גורמים לי לאי נוחות ומפריעים לי.

איך אני יודעת שהמטרידים (ואקרא להם מטרידים ברשותכם, כי הם עונים להגדרה המילונית והבסיסית ביותר, ולכן למעשה, ניתן לכנות אותם כך) הם בני מיעוטים? כשאתה גדל בסביבה מעורבת, בעיר שמוקפת בכפרים, כשאתה עובד יחד עם אוכלוסיה זו (שאני אגב, מאוד מכבדת), אתה פשוט לומד לזהות.

אין תשובה שהיא פוליטקלי קורקט. אתה מזהה את הרכבים, אתה מזהה את המבטא, אתה מזהה את השפה. מזהה את הפרצופים, מזהה את הפנים, מזהה את דפוס ההתנהגות. אתה פשוט – יודע. לא כי אתה גזען, לא כי אתה מניח, לא כי אתה מנחש, לא כי אתה משער. אתה פשוט יודע.

מבין שלל הדרכים שניתן להטריד בן אדם, הטרדה במרחב הציבורי והבטוח שלו היא אולי החמורה ביותר, לפחות בעיניי, כי היא משבשת את הדבר הבסיסי ביותר שאדם צריך בסביבת המחייה שלו – וזהו הביטחון. אני לא יכולה לצאת מהבית מבלי שרכב יצפצף לי, מבלי שיצעקו לי מתוכו, מבלי שיציעו לי להיכנס פנימה.

במקרים היותר חריגים (שלצערי הם ממש לא חריגים בנצרת עילית), למטרידנים אלו אין קמצוץ של בושה לעצור, לידי, או מלפניי בהמשך הדרך, ולהציע לי לעלות לרכב. בכוונת תחילה, ללא שום היסוס. ואני שואלת – למה?

למה מבלי קשר ללבוש שלי (גילוי נאות – הוא לא פרובוקטיבי, פשוט כי זה לא הסגנון שלי, אבל גם אם היה, לא הייתה הצדקה), מבלי קשר למראה שלי, מבלי קשר למה שאני משדרת (לא יודעת, מה אני משדרת? כשהייתי נערה בת עשרים עם ג'ינס וטי שירט האם באיזשהו אופן שידרתי שאני רוצה לעלות לרכב עם אדם זר?).

חשוב לציין, אני כותבת את זה לא כי אנסו אותי. לא כי ביצעו בי פגיעה פיזית. אני כותבת את זה כי, ההטרדות הכביכול הכי שוליות האלה בסקאלה של כמה הטרדה יכולה להיות מאסיבית, הם הטרדות שקורות כל דקת הליכה.

הן הטרדות שגרמו לי ולחברות שלי להפעיל שיקול דעת של – האם ניקח אוטובוס, או נלך ברגל? כי אם נלך ברגל, יצפרו לנו כל הדרך, וזה לא כל כך נעים ואולי לא בא לנו להתמודד עם זה כרגע, כי אנחנו סך הכול הולכות לשתות קפה איפשהו. כי אני לעולם לא אצא מהבית לבד או אחזור לבית לבד, מבלי שילוו אותי לבניין. כי אני אף פעם לא אסתובב בלי גז מדמיע.

והסיבה הכי פשוטה שצריך לחשוב עליה – היא למה כל כך קל להטריד אותי ברחובות עירי? למה זה כל כך מובן מאליו? ולמה כשאני אומרת את המציאות כפי שהיא באמת – ומספיקה באמת דקת הליכה לכל בחורה כדי להבין שהאמת איתי, אומרים שאני גזענית.

עבדתי עם בני מיעוטים, יש לי חברות ערביות, יש לי מכרים וקולגות מהמגזר. הנושא פה הוא לא גזענות. העניין פה הוא מודעות. מודעות הציבור, מודעות מוסדות החינוך של המגזר, מודעות שלנו כעם. משהו קורה פה. מישהו מזלזל בנו. מישהו מזלזל בי.

אני ג'ני, חוויתי הטרדות מדי יום בנצרת עילית, מצד בני מיעוטים. ביום, או בלילה. כשהייתי לבד, או כשהייתי עם אימא שלי, או כשהייתי עם חברים. ואני לא מתנצלת שאני מדברת על זה.

#וגםאני