הדרמה ברגעים שאחרי פטירת הרב שך

מנהל ציון קברו של הרב שך חושף פרטים מהדרמה הגדולה שליוותה את רגעי פטירתו ואת הדקות שמיד לאחר מכן: רכבי הטעיה מאבטחים ועיר באבל.

שמעון כהן , י"ט בחשון תשע"ח

ארכיון
ארכיון
צילום: אורי לנץ. פלאש 90

בימים אלה מלאו 16 שנים לפטירתו של הרב אליעזר מנחם מן שך, מנהיג הציבור החרדי ליטאי משנות השבעים ועד לפטירתו.

בשיחה עם יומן ערוץ 7 סיפר הרב יצחק שיינין, גבאי בית הכנסת איצקוביץ ומנהל אתר ציון קברו של הרב שך, פרטים לא מוכרים על הדרמה שליוותה את רגעי פטירתו ואת הדקות והשעות שלאחר מכן.

הרב שיינין מציין בפתח דבריו כי זכה להיות מנהל ציונו של הרב על אף שאינו מתלמידי ישיבתו הגדולה, ישיבת פוניבז', ובהמשך הדברים הוא מספר כיצד התגלגל לתפקיד בעקבות ליל פטירתו של הרב. "אני תושב ירושלים לשעבר, בוגר זיכרון משה, עברתי בשנים האחרונות לבני ברק, למדתי ב'אור אלחנן' ואני לא תלמידו של הרב שך במובן של לומד בפוניבז', אלא שהקב"ה זיכה אותי להתמסר לכך".

כשהוא מתבקש לספר על הנסיבות שהביאו אותו לתפקיד חוזר הרב שיינין לימי המעבר שלו מירושלים לבני ברק ולימיו האחרונים של הרב שך לפני 16 שנים, ימים בהם היו לא מעט עליות ומורדות במצבו הרפואי והציבור התבקש לא פעם, גם באמצע הלילה, להגיע לתפילות המוניות לייצוב ושיפור מצבו.

הרב שיינין הוא למעשה קרוב משפחתו של הרב שך דרך חתנו, הרב ברגמן, וכשהוא מספר את סיפורו הוא מציין פרט שנשמע לכאורה שולי, ובכל זאת יש לו השלכות לגבי ההמשך: שבועיים לפני פטירת הרב שך התקיימה בבית הכנסת איצקוביץ' הכנסת ספר תורה במהלכה נתקע מסמר בכף רגלו ובעקבות כך התהלך כשרק נעלי בית לרגליו.

באותו לילה של יום חמישי פנו לרב שיינין ואמרו שמצבו של הרב שך קשה והציעו לו להגיע לבית החולים. כשהגיעו לבית החולים מנעו המאבטחים את כניסתם למבנה, אך הוא פתח בצעידה בטוחה פנימה. כשנשאל לאן הוא הולך השיב 'לרב שך' "כאילו שכל האחרים לא באו לרב שך", הוא מעיר בחיוך. כשנשאל מי הוא השיב 'קרוב משפחה' והציג את נעלי הבית שלרגליו וציין שהעירו אותו משנתו בקריאה להגיע למיטת הרב. הוא שאל לשמו, השיב וציין באוזני המאבטח שהוא מעכב אותו מלהגיע לרב. המאבטח אישר והרב שיינין נכנס פנימה.

"ראיתי מחזה ונחרדתי. זה מצמרר אותי עד היום. עמדנו בפרוזדור בטיפול נמרץ, ישנה כניסה שבה המשפחה ממתינה בחוץ ובפנים יכול להיות אדם אחד. בחדרון הקטן יושבת המשפחה וציבור גדול של תלמידים בפרוזדור. זו לא הייתה תקופה חמה אבל אנשים הזיעו. מאבטח ליד הדלת לא נאבק באנשים כי זו אוכלוסייה שלא עושה פרובוקציות, הוא רק שמר על הסדר. אנשים זעקו שם בתפילות שלא אשכח. איך הגיעה האינפורמציה מה לומר? הנכד היה ליד הדלת ובפנים היה הרב צ'ולק מעזר מציון ובן משפחה נוסף. הוא היה אומר ליד הדלת 'שמע ישראל'. הנכד היה שומע את זה, ניגש לדלת שלנו ואומר 'שמע ישראל' וכולם שמעו וחזרו, אחר כך כשהמצב השתפר הוא אמר תהילים באותה צורה, כך במשך שעתיים, ואז הוא אמר לנו 'ברוך דיין האמת'. אני מצטמרר כשאני נזכר בכך. ישבו אברכים על הרצפה, היו בכיות נוראיות. זה צמרר את כולם".

"אט אט כולם התפזרו, השמועה התחילה להגיע ואנשים התחילו לנהור לבניין, והתחילה בעיה איך להוציא אותו משם. נפתחה הדלת, נכנסתי לחדר ההמתנה, דיברתי עם הדוד שלי כשכולם התחילו להתפנות. יש פתגם שאומר שסמכויות לוקחים ולא מקבלים. אמרתי שאני חייב לקחת סמכות אם אני רוצה להישאר. אני לא יודע להסביר למה היה חשוב לי להישאר. פגשתי את הרב צ'ולק והוא אומר לי שיש לי תיק תפילין וכו', קח את זה, התאים לי להיות העוזר של הרב צ'ולק, כי כשאני עוזר שלו אני מחובר אליו".

ברגעים האלה מוצא הרב שיינין את עצמו כשהוא בין חמשת האנשים היחידים שנותרו ליד מיטת הרב שזה עתה נפטר. "היו שם הרב יעקב וייס נהגו של הרב צ'ולק, הרב צ'ולק, בנו של הרב, אפרים שך שכבר אינו בין החיים, הבן שלו ואני, נשארנו עם הרב סלומון, הרב של תל השומר. הוצאנו את כולם והאזור הפך סטרילי. הביאו אמבולנס של 'עזר מציון' לכניסה לבית החולים כדי למשוך את תשומת הלב של האנשים שהתרכזו שם כשלמעשה רצינו להוציא אותו דרך הכניסה מכיוון המחנה הצבאי. זה היה כעין הסוואה".

בשלב הזה מתחיל מסע מהיר אל הדלת האחורית של בית החולים. "החשיכו פרוזדורים כדי שכשנצא מהמעלית לא יזהו אותנו. מאבטחים אמרו לנו בשקט לאן לפנות, לימין ולשמאל, חששו מהסתערות של אנשים. אני לא יודע לאן הובילו אותנו, ירדנו במעליות, נכנסנו בפרוזדורים ימינה ושמאל עד שהגענו ליציאה האחורית שבה חיכה אמבולנס נוסף של עזר מציון. הכנסנו את הרב לאמבולנס".

רגעים אלה של כניסה לאמבולנס עם מיטת הרב טלטלו את הרב שיינין, והוא מספר: "באותו רגע ראיתי את הרב צ'ולק ליד הנהג, הבן והנכד בספסל שבתחילת האמבולנס ואני יושב במקום שבו הרופא יושב, ליד ראשו של הרב שך. אמרתי לעצמי אני הצעיר הפשוט והקטן יושב חי ונושם ליד גדול הדור שאינו חי. אתה מרגיש את האבסורד, כאילו יש לך יתרון כי אתה חי. התקשרתי לרבי, הרב מרדכי גרוס, שאלתי אותו מה אני עושה שם, הרגשתי שכולי רועד וכל טעות ליד אדם כזה היא טעות פטאלית ללא חזור. הוא השיב לי ואמר לומר תהילים וכו'".

הנסיעה ממשיכה לכיוון הישיבה לפוניבז' כאשר היעד הוא מפגש עם אמבולנס נוסף על גשר קוקה קולה, על מנת לייצר הטעיה נוספת גם בכניסה לישיבה, אך שם אירעה תקלה והאמבולנס שלהם יצא לדרכו מבלי לפגוש את האמבולנס השני.

בישיבה עצמה התעורר קושי אישי נוסף אצל הרב שיינין. "הניחו ספסלים והדליקו נרות והיה צריך להוריד אותו מהמיטה לרצפה. אמרתי שאני אמנם מתנדב בזק"א אבל לא הייתי במקווה, אני לא מעז לעשות את זה. את המצוות האלה בגדול הדור אני לא מחפש. חששתי מאוד. הגיע הרב יהושע גולדשמיט שהוריד אותו לרצפה. הגעתי לביתי. בסביבות שבע בבוקר כל בני ברק הייתה סגורה ומסוגרת. הרגשנו באוויר את האבל. הרמקולים זעקו על נפילת עטרת ראשנו. חנויות נשארו סגורות, חלק מתוך הזדהות וחלק מהבנה עסקית שאף אחד לא יקנה ביום כזה. כל העיר בני ברק הייתה אבלה. רק יהודי יכול להרגיש את התחושה הזו".

"בשעות הצהריים הייתה הלוויה. היו שם מאות אלפי איש. בבית העלמין עשו את הטהרה. בישיבה היו הספדים. ברכבי לקחתי את בתו שתחיה. בנו הספיד אותו שם במקום והרב נקבר ביום שישי אחר הצהריים. אף כלי רכב לא הצליח להיכנס לבני ברק. אוטובוסים חנו בכביש ואנשים צעדו ברחוב. העיר הייתה סגורה ומסוגרת".

בהמשך דבריו התייחס הרב שיינין להשפעת תורתו של הרב שך עד היום כמי שידע לחזות ולראות בעיניו הרוחניות את הצפוי עשרות שנים קדימה. הוא ציין את צניעותו ואישיותו כמי שהקפיד שלא יהיה לו רכוש משלו ולא הוריש דבר גשמי אחריו, וכמי ש"לא הכניס לא את בנו ולא את חתנו בתפקיד כלשהו, כי אמר שהוא לא בא לקבל תפקידים אלא ללמד תורה את עם ישראל. הוא היה אדם מאוד חביב, נותן סוכריות לילדים שהיו באים אליו, היה מאוד נוח וחביב, אבל כשהיו מגיעים דברים עקרוניים הוא הקפיד לעמוד עליהם במלוא מובן המילה, ובכך גדלותו".