בשבע מהדורה דיגיטלית

לא רק מדורת השבט

מזכ"ל בני עקיבא יאיר שחל מסביר איך תנועתו יכולה להגיע מכיכר רבין עד תל שילה

עפרה לקס , כ"ב בחשון תשע"ח

"אם אנחנו מאמינים שהתורה שייכת לכולם, אז אחכה שיבואו אליי?לא, אלך אליהם ואפתח סניפים". שחל
"אם אנחנו מאמינים שהתורה שייכת לכולם, אז אחכה שיבואו אליי?לא, אלך אליהם ואפתח סניפים". שחל
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בעיצומו של חודש הארגון בתנועת בני עקיבא, דומה שהשאלה שמדירה גם השנה שינה מעיניהם של חניכים, מדריכים, קומונריות ובוגרים היא אחת: שמו של השבט החדש.

אבל בעידן הנוכחי, הילת הסודיות שאפפה את הפרט החשוב הזה עלולה להתפוגג במהירות רבה יותר מבעבר. מזכ"ל התנועה, יאיר שחל, לא מודאג במיוחד ואפילו מחייך: "היום בחיל המודיעין יודעים שהנקודה היא לא גילוי הסוד, אלא עודף מידע. יכול להיות", מחייך שחל "שתהיה הצפה של מידע. אולי ננהג כך, מי יודע".

מי כמו שחל יודע שבעיית הסודיות היא תפוח האדמה הכי פחות לוהט שמונח על שולחנה של התנועה בתקופה האחרונה. מחסור בקומונריות וסוגיית הכניסה להדרכה מחד, השתתפות בעצרת לזכר יצחק רבין ואי השתתפות במאבק על עמונה מאידך – תנועת בני עקיבא כבר אינה רק חולצת תנועה וכחול לבן עם סמל. היא מעורבת עמוק גם בסוגיות הציבוריות של המגזר הדתי לאומי, חלקן מבחירה וחלקן מכורח המציאות.

י"ב במרחשוון לפני שנתיים, ערב יום הזיכרון ה-20 לרצח רבין. מזכ"ל התנועה הקודם, דני הירשברג, השתתף באותה שנה בעצרת בכיכר. הוא היה בין מארגניה, וסוכם שלא תהיה שם פוליטיקה, אבל יונתן בן ארצי, הנכד של רבין, הפר את הכללים. שלוש שנים קודם לכן, עלה הירשברג על הבמה בכיכר ודיבר, תוך שהוא סופג ביקורת קשה מתוך המחנה הדתי. המזכ"ל הנוכחי יאיר שחל סבור שהירשברג דווקא צדק, ואומר ש"מי שרוצה להוביל את המדינה, לא יכול להיעלם מהבמה".

להיעלם לא, אבל לפני שעולים על במה, לבדוק מה יש בה. לא להיות במקום שבו תוקפים אותך.

"לבדוק זו כבר פעולת מניעה. אני מדבר על לדאוג מה יהיה על הבמה. זה שינוי, נכון. לא דיברנו ככה. אבל היום אני לא מחכה שיזמינו אותי ואז יתקעו לי סכינים, אני אהיה חלק מהארגון. ואז, אם יתקעו לי סכינים – נו, אז מה? כשייבשו ביצות קיבלו יתושים, וכשכבשו את גבעת התחמושת ירו על חיילים, זה מה שקורה כשנכנסים לפעולה אקטיבית במקומות לא נוחים". במחשבה שנייה שחל ממתן מעט את המסר, ומסביר אותו: "ברור שאני צריך לדעת עם מי אני נכנס לשותפות. אבל היום, 22 שנה אחרי רצח רבין, הצלחנו לא רק שיזמינו אותנו למעגלי שיח עם תנועות אחרות, אלא ליצור שיח עמוק ואמיתי שאומר שצריך לדבר גם על סוגיית השבת במדינת ישראל ולעשות את זה ביום הזיכרון ליצחק רבין. אם מישהו היה אומר לי את זה אז, הייתי צוחק לו בפנים. רק מי שנמצא על המגרש מצליח לעשות דברים כאלה".

בסוף השבוע שעבר קיימה התנועה שני ערבי מעגלי שיח עם תנועות הנוער האחרות. שני הנושאים האחרים שנידונו מלבד השבת היו אלימות ברשת ויחס למיעוטים. שחל לא חושב שיש בנושאים האלה פסול. "כולם כותבים היום תכניות מדיניות ואי אפשר להתעלם מערביי ישראל. מה, אנחנו חיים בסרט? מי שרוצה להוביל דרך לא עוצם עיניים מול המציאות".

אתה חושב שתיכוניסטים וקומונריות שמגיעים לערב כזה יצאו עם חוויה טובה, או שהם יגידו 'חטפתי הרבה מדי, לא ידעתי להתמודד, הרגשתי מיעוט מבוטל'? זה שאתה בגילך מרגיש שאתה יכול לשוחח וגם לספוג מתקפה אידיאולוגית, לא אומר שהחבר'ה האלה יכולים.

"יוסי שריד היה אומר 'מילא אתם באתם לגור ביו"ש, אבל למה הילדים?'. כאן זה אותו דבר. אנחנו מחנכים את עצמנו לעמוד במשימות ובקשיים, ולכך חינכנו את הילדים עשרות שנים. זה שאנחנו עדיין במיעוט, זו בדיוק הבעיה. אנחנו מחכים שיגיעו אלינו. עד שלא נביא את עצמנו בענווה ונחנך שיש לנו אמירה, זה לא יקרה. איפה אחנך את הילד שלי שהוא צריך לעמוד תקיף ולהגיד 'אני רוצה לשמור שבת'?".

אתה מרגיש שיש לכם, כתנועה, מספיק אמירה בתוך מעגלי השיח האלה?

"בטוח שאנחנו במקום אחר מאשר לפני שנתיים, ובמקום יותר קטן מאשר נהיה בו בעוד ארבע שנים. הכול מתחיל מהבחירה להיות במגרש. וכן, כשאתה שם קורים גם דברים לא נעימים. המקומות בהם הציונות הדתית הצליחה להשפיע, הם אלה שבהם היא הייתה על המגרש ובענווה".

יש חיים לא רק למדריכים

במשך שנים המסלול של חניכי בני עקיבא היה ידוע מראש. מכיתה ד' ועד י' הם משתוללים, מטיילים, שואפים קצת אידיאלים, נחשפים לערכים ונפגשים עם דמויות מופת, כלומר המדריכים. ואז, בדיוק בגיל שמתאים להגשמה של כל הטוב הזה, מגיע קו פרשת המים. קצת אחרי החגים של כיתה י' מגיע יום הדין. מי שהוכרז כמדריך - חזהו מתרחב והוריו נושמים לרווחה. מי שלא, נידון למעש מועט, אם בכלל, ומלבד העלבון הגדול, הוא בעצם פורש מן התנועה.

בני עקיבא שוברת את הראש בסוגיית הנוער שנופל בין הכיסאות כבר לא מעט שנים. היא הקימה את גרעין 'נחשון', שאמור לייצר עשייה התנדבותית מחוץ לסניף. בחלק מהסניפים זה עובד יפה, ברובם פחות. בשנתיים האחרונות העבירה התנועה הילוך בכל הנוגע לטיפול בסוגיה. "הלכנו לוועדה ציבורית עם הורים, רכזים, קומונריות ונציגי נוער. הם ישבו שנתיים וחיפשו שיטה אחרת". בני עקיבא החליטה להנשים ולהחיות מחדש את השבט שחניכיו נכנסו להדרכה. היא עושה את זה באמצעות הקדמת ההכנסה להדרכה (השנה הוכרזו המדריכים עוד בטרם הפכו לשישיסטים). הקומונרית היא שעושה את התהליך, כך שהמדריכים של השבט יוכלו לחבק, לנחם, ולהמשיך להדריך.

בנוסף התקיים בשבוע שעבר לשבט הזה מסע הפ"ט, לזכר 'פלוגת האלוקים'. מלבד פן הזיכרון והמורשת, המסע מבקש להראות שהנה, השבט הזה חי, קיים ויוצא למסעות משלו. במסע, מספר שחל, השתתפו 3000 חניכים. 2000 אינם מדריכים. פרט לכל אלה, התחמשה התנועה ב-8 רכזי חבריא ב' בתשלום, אחד לכל מחוז, כדי להעצים את העשייה של בני הגיל הזה, ויש גם עבודה על שוויון מעמדי. "התחלנו תהליך שבו נעצים גם את מי שלא מדריך. החבר'ה מאוגדים בצוותי ארגון וצוותי נחשון ובמקביל לסמינר הדרכה שיתקיים בחנוכה, יהיו גם סמינר ארגון וסמינר נחשון".

איך אתה מבטיח שהחבר'ה האלה באמת יפעלו? גרעינים יכולים להתמסמס, כפי שקורה בלא מעט מקומות.

"אני לא יודע להגיד לך. אם הייתי יודע להבטיח שאחד ועוד אחד שווה שתיים הייתי נותן פיתרון. אני יודע להגיד ש-30 שנה היינו עסוקים בעצמנו וזה צריך להשתנות. יותר קשה לצאת מגבולות הסניף כשאין לך קהל שבוי של חניכים. אני אומר לחבר'ה של נחשון: העשייה שלכם היא מחוץ לסניף, היא חשובה ואין לנו אפשרות לא לנצח בקרב הזה". לדברי שחל, יש כבר אינדיקציות שדברים התחילו לזוז.

מי שמצטיין בזיכרון ממש ארוך, יכול לספר איך פעם החברות בבני עקיבא הגיעה לשיאה דווקא אחרי כיתה י"ב, בשירות הצבאי בנח"ל. מי שבחר במסלול אחר, פשוט עזב או הועזב. אחר כך ירדה קרנם של הגרעינים וההגשמה המאורגנת של בוגרי בני עקיבא נעלמה אף היא מהשטח, למעט הבלחות פה ושם. גם את זה התנועה מנסה לקדם בשנים האחרונות. מעל 100 משפחות חברות היום בעשרה גרעינים משימתיים של התנועה, ו-350 בוגרים חברים בכפרי סטודנטים של 'בני עקיבא' בשכונות ועיירות. שחל קידם את הנושאים האלה כשהיה סמזכ"ל כספים והגשמה.

"גיל ההתבגרות נמתח, תהליכי בירור הזהות האישית כבר לא נגמרים בשירות הלאומי או הצבאי או בהסדר. מי שבונה את ביתו אז ברוך ה', בירור הזהות הרבה פעמים מתרחש אז. אבל מי שלא, הסיפור שלו הוא אחר. אנחנו רוצים לייצר מרקם חיים אידיאולוגי עבור חבר'ה שלא נמצאים באף מסגרת". השאיפה היא "שאנשים יבחרו את הבחירות החשובות של חייהם: הקמת משפחה, מקום מגורים, מקצוע, מתוך מקום שהאידיאליסטיות לא נעלמה ממנו, שהוא לא פיתח ציניות כלפיה". התנועה מקיימת גם אירועים חד פעמיים לבוגרים. המרכזי שבהם הוא לימוד ליל הושענא רבה ב'בר אילן' שמשתתפים בו אלפי סטודנטים. האירוע מתקיים דווקא באוניברסיטה מתוך אותו רציונל, להראות שגם שם אפשר עדיין לדבר בשפה ערכית של אידיאולוגיה ותורה.

רוצה להיות רמטכ"ל בחינוך

יאיר שחל (39), בלי שפם, בלי זקן, לא רב ולא קיבוצניק, גדל בפרדס חנה, למד בישיבה לצעירים בירושלים והמשיך לישיבת ההסדר ב'אור עציון'. לאחר שנה יצא לשלוש שנות שירות בסיירת גבעתי, בסופן שב לשלוש שנות ישיבה נוספות. "כל השירות בעצם לא עזבתי את הישיבה. הייתי יוצא שבת אחת הביתה ושבת אחת לישיבה". גם היום הוא רואה ברב חיים דרוקמן את מורו ורבו ואיתו הוא מתייעץ בסוגיות ציבוריות.

בהיותו בצבא הפצירו בו לצאת לקצונה. הוא התלבט, אבל החליט אחרת. באחת הפעמים הסביר לאלוף פיקוד דרום, האלוף יום טוב סמיה, כי כמו שהאלוף רוצה להיות רמטכ"ל בצבא, השאיפה שלו היא להיות רמטכ"ל בחינוך. "ראיתי שהמערכת הצבאית בונה אנשים. הרי אם הצבא דורש ממך מאמצים פיזיים ונפשיים גדולים, בסוף הוא מגדל לך את הרוח. אם כך, בואו נעשה את זה איפה שאמורים לעשות את זה, איפה שהלב". שחל לאו דווקא סימן את החינוך הלא פורמלי כיעד. הוא עשה קפיצה גם לחינוך הפורמלי ולימד שנתיים בישיבות שונות. הוא בעל תואר ראשון ושני בחינוך מטעם מכללת הרצוג, ובוגר מכון מנדל למנהיגות. כיום הוא לומד במחזור הראשון של 'מעוז' של תכנית 'אדוות' - עתודות מנהיגות לדרג הבכיר של משרד החינוך.

בבני עקיבא עשה שחל שורה של תפקידים, החל מרכז מחוז דרום בשנה שלפני ובשנת העקירה מגוש קטיף, תקופה שהוא זוכר בצער. בהמשך היה ראש מחלקת מפעלים, סמזכ"ל חינוך, סמזכ"ל כספים והגשמה, וכיום הוא מזכ"ל. הוא מתגורר עם משפחתו בכרמי צור, יישוב אליו הגיע בשיאה של האינתיפאדה השנייה. "הגענו לשם קבוצה של 4 משפחות מאור עציון. האווירה הייתה קשה, חשבו אז שהיישוב הולך להיסגר. אנשים נסעו עם שכפ"צים. אשתי כל יום נסעה ל'אורות' דרך קריית ארבע, עם התינוק שהיה לנו אז, ואני לאור עציון". גם ביישוב עשה שלל תפקידים, החל מחבר כיתת כוננות בתקופת האינתיפאדה, מה שכלל "הקפצות בכל שבת", ועד יו"ר מזכירות. שישה ילדים יש להם, חברים בבני עקיבא, אלא מה. גם בסניף כרמי צור, מתברר, אין קומונרית. עוד אחד מ-126 סניפים בלי מנהיגה מקומית. 380 סניפים יש לתנועה ברחבי הארץ, ורק 254 קומונריות.

האמירה "ופרצת" כוללת פתיחת סניפים חדשים וכך בני עקיבא פועלת בשנים האחרונות, אבל אין מספיק קומונריות.

"אם אנחנו מאמינים שהתורה שייכת לכולם, אז אחכה שהחבר'ה האלה יבואו אליי? לא, אלך אליהם ואפתח סניפים".

נכון, אבל כשלסניף אין קומונרית, עבודה חינוכית של שנים עלולה לרדת לטמיון.

"זו בעיה בכלל השירות הלאומי".

אתה שותף למחשבה שזה בגלל גיוס הבנות הגובר לצה"ל?

"לא", הוא אומר נחרצות, ולא בגלל שהוא לא רוצה לפגוע באף אחד. "עשינו מחקר מקצועי עם גוף חיצוני והמסקנה היא שזו התפיסה של החברה ביחס לקומונריות. אני מאמין שהקומונריות האלה עושות מהפכות אדירות, אבל אם פעם החברה התייחסה אליהן בהערכה, היום פחות. היחס לקומונרית הוא כמו לרכזת נוער שעושה כיף ולא מבינים את התהליכים המשמעותיים שתלויים בה. צריך שהחברה תחבק את הקומונריות, תעריך ותארח אותה. היא עושה את המהפכות הגדולות". לדבריו, התפקיד מעצים את הקומונרית עצמה. היא חווה תפקיד ניהולי שיש בו מפגש עם אנשים מגוונים והשפעת עומק על הרבה חניכים. בצבא, הוא אומר, אין תפקידים כאלה.

בני עקיבא כבר הבינה שהיא חייבת לתת יותר ליווי לקומונריות שלה, שכן חוויית הבדידות הניהולית היא עצומה. "הליווי הוא פקטור מאוד משמעותי גם בעשייה שלה וגם בבחירה שלה אם לבוא. השקענו בשנים האחרונות בכמות המלווים שלנו והגדלנו אותם פי 3 או 4". כרגע התנועה הולכת לכיוון של ניתוח תוצאות המחקר והיא מתכוונת לפעול לפיו כדי להביא יותר בנות לתפקיד.

שחל אמנם לא מאשים את הצבא בכרסום במספר הקומונריות, אבל האמירה שלו בעניין הגיוס לצה"ל מעניינת ונחרצת. "עמדתה של הרבנות הראשית ורוב רבני הציונות הדתית היא ברורה, ומי אני שאומר משהו בסוגיה, אבל צריך לטפל במשהו עמוק יותר. הפערים הגדולים ביותר בעם ישראל נמצאים בתחום החינוך. הנשמה של העם היהודי זועקת. אנחנו צריכים לחזור לדבר על זה שאנחנו לא מחפשים תפקידים שישפיעו על הגוף של המדינה, אלא על הרוח שלה. אף אחד לא מדבר על זה, אותי זה משגע".

לפני כחצי שנה הגיע הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, לשיחה עם הקומונריות של בני עקיבא. למרות האווירה הטעונה שנוצרה בציבור הדתי בנושא גיוס הבנות, הוא שוחח עם הבנות דווקא על כך שרק שני שליש מחייבי הגיוס מגיעים לצה"ל ודיבר בשבח הבנות המתגייסות. הדבר גרר ביקורת רבה מצד הבנות ובתקשורת המגזרית. שחל טוען שבפועל לא היה משקל כל כך כבד לנושא הזה בדברי הרמטכ"ל ושהאווירה שנשבה מן השיחה הייתה אחרת. לעצם העניין, הוא ממשיך את הקו שלו לגבי הצורך לספוג ולשמוע גם דברים שפחות מתאימים לאוזן. וכן, לדעתו הקומונריות הצעירות יכולות לעמוד בזה. "הרמטכ"ל הוא אישיות ממלכתית ואנחנו צריכים להתרגל לכך שאנחנו לא מסכימים עם כל מילה שהוא אומר. אחרת לא נוכל להזמין את הרב הראשי ואת ראש הממשלה ואת הנשיא, כי אנחנו לא מסכימים עם כל מה שהם אומרים".

"כל הציוד בעמונה היה של בני עקיבא"

יום חמישי, ערב שבת ארגון לפני שנה. מטה המאבק של נוער עמונה מפיץ שמועות לפיהן אוטוטו הדרכים ליישוב נחסמות ובמוצאי שבת יחל פינוי. הדילמה בקרב חניכים ומדריכים בתנועה מתחילה לנקר: להגיע לעמונה כדי למחות נגד הפינוי ולבטל עמל של חודש, או להמשיך כרגיל? לא הרבה אחר כך מופצת בערוצי התקשורת ההודעה של המזכ"ל הטרי יחסית יאיר שחל: "מתוך הזדהותנו עם תושבי ארץ ישראל כולה, וביניהם תושבי עמונה היקרים, אני קורא לחברינו להמשיך לפעול בסניף ולא לנסוע לעמונה או לכל מקום אחר בו עלול להתפתח עימות חזיתי ועקר עם חיילי צה"ל". הפינוי עצמו התרחש חודש לאחר מכן, אבל ההודעה עוררה את כעסם של רבים. היום הוא מסביר: "אני יכול ללמד לא מעט אנשים על אהבת ארץ ישראל. ה'איך' היא השאלה המשמעותית כאן". בני עקיבא נכחה וסייעה למאבק של עמונה, הוא אומר. "שבועיים קודם, התקיים יום עיון שלנו בעמונה. קומונריות של שש מתוך שמונת המחוזות הגיעו לשם. כל הציוד של עמונה היה של בני עקיבא. תשאלי אותם מי הביא להם כלבי גז לחמם את האוכל. בזמן הפינוי היו לנו גם רכזים בתוך הבתים כי ידענו שחניכים יגיעו".

אז ממה חששת? שהחניכים יראו ויישרטו? שיהיו מעורבים באלימות? היה נראה שבני עקיבא אומרת "אנחנו לא שם".

"אני לא רוצה לומר משהו שלילי על המאבק של עמונה, אבל מה שקרה שם באותו ערב הייתה מניפולציה. קיבלנו בערב שבת ארגון הודעה שהגירוש יהיה במוצאי שבת. מטה הנוער של עמונה החליטו לעשות התקפת מסרונים על הטלפון האישי שלי. מכיוון שאנחנו לא תמימים, עשינו בירור וגילינו שאנשי עמונה יודעים שאין גירוש במוצאי שבת. הראייה: הם קבעו ישיבה לאותו ערב במקום שהוא מחוץ ליישוב".

שחל דיבר עם המבוגרים ביישוב וטען כנגדם שהנוער נקרא להגיע כדי למנוע גירוש שלא יהיה. "הם אמרו לי 'אתה צודק, אבל אנחנו לא יכולים להחזיר את הגלגל אחורה'. אז אמרתי: לא ככה עובדים עם נוער, לא משחקים איתו. אשליה של הנוער היא רעה ויש לה נזקים". מלבד הכעס על ההטעיה הספציפית, שחל חולק גם על המסרים שיצאו ממטה המאבק. "להגיד 'שנית עמונה לא תיפול' זה מסר מסוכן כמו 'היה לא תהיה' של גוש קטיף. צריך להיאבק על ארץ ישראל, אבל המושג 'עד הסוף' זקוק להגדרה. אי אפשר להגיד 'אנחנו ניאבק על ארץ ישראל בלי אלימות', ולהכין מצבורים של אבנים. זה לא עובד ככה. מה אתה חושב, שתיקח את הנוער, תתדלק אותו ואז תגיד 'אני מצטער'? כשיש הנהגה אחראית אנחנו שם. היינו בעפרה למשל".

זה העניין? ההנהגה האחראית?

"כן".

אתה מבין שתדמיתית זה לא התקבל ככה?

"נכון. יכולתי להסביר את זה בכל ערוצי הרדיו, ולא רציתי. לא רציתי לדבר רעה על אנשי עמונה. אני יודע שיש מחיר ציבורי שאני צריך לשלם ואני מוכן לשלם אותו".

בתשעת הבתים קראת לאנשים לבוא?

"בטח, היינו שם. גם שבת לפני כן עשינו שם, כמו שהיינו בגוש קטיף. אנחנו צריכים להבין שהדרך היום מאוד משמעותית. ומי שרוצה לדבר על ריבונות, ועל זה אנחנו הולכים לדבר השנה בוועידה, לא על התיישבות, צריך לשכנע את עם ישראל. יש אומרים שבכיפופי ידיים נצליח. אני אומר שלא זו הדרך, לא נצליח להחזיר את עם ישראל בתשובה בכיפופי ידיים".

מותר לדבר גם על ריבונות

דבר ידוע הוא בבני עקיבא שלא משנה מה נושא החודש, תמיד יהיו שם העפלה והרב קוק ואיילת השחר שבוקע אורה. הכותרת מתחלפת אבל המשמעות לא ממש, והעקרונות לאורם מתחנכים הילדים חוזרים על עצמם בשינויים קוסמטיים. שחל לוקח אחרת את הנושא של החודש. 'מובילים בדרך תורה ועבודה' הוא האח הצעיר של 'ופרצת', הנושא שהוביל את החודש אשתקד. שניהם מלווים אותו כמוטו. "זה השלב השני אחרי 'תנועה של עם', שהיה נושא חודש הארגון לפני 7-8 שנים. אז דיברנו על הסרת השומר מבית המדרש, על כך שאין מחסום בכניסה לסניף. עכשיו אני חושב שצריך לעשות צעד קדימה. מי שרוצה לקחת אחריות על מדינה ועל אומה, לא יכול לחכות עד שיבואו אליו הביתה. גם אברהם לא מחכה שהאורחים יגיעו לאוהל שלו. הוא רואה מי מתקרב ואז בא אליו. התנועה נפשית הזאת דורשת ממך הרבה יותר. זה גורם לך לשכלל את הכלים שלך. אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע, נבנה את הכוחות לאור המשימה".

בוא נדבר רגע פרקטית. "ופרצת" זה אומר שכולם יכולים להגיע, או שיש גבולות?

"יש גבולות בפרקטיקה מה אני צריך לעשות עכשיו. אבל קודם צריך לדעת לאן אנחנו חותרים. בסוף אנחנו רוצים שכל עם ישראל ישמור תורה ומצוות, אבל הפרקטיקה היא הרחבת המעגלים. תלכו על עשרת האחוזים הקרובים. אם לא תחשוב על הכלל, גם את עשרת האחוזים אתה לא תביא וגם את מי שנמצא אתה תוציא".

כבר היום בני עקיבא היא תנועה רחבה, יש בה דתיים וימניים יותר ופחות. האם דיון על החלת הריבונות ביו"ש היא משהו שמתאים לדון עליו בתנועה שמתיימרת להכיל את כולם?

"תנועת נוער באה לחנך ויש לה אמירות. הן צריכות להיות רחבות ולתת מקום גם למי שחושב אחרת, אבל יש לה דרך". בני עקיבא, מספר המזכ"ל, הרחיבה את אזורי הטיול שלה וכיום החניכים זוכים להכיר מקרוב גם את הבקעה ואת גוש עציון ובט"ו בשבט מטיילים משילה לעלי. "זו תנועת נוער גדולה שלא כולם מסכימים בה על כל האמירות במאה אחוז, וזה בסדר. כדאי לדבר על ה-95 אחוזים שכן". ולגבי הריבונות, "אני לא יודע מה יוחלט בוועידה, וכן, יכול להיות מיעוט שלא יאהב את מה שיתקבל".

השנה שודרגו מחנות הקיץ של הסניפים הנפרדים. שחל לא רוצה להתבטא בנושא, כי יש בתנועה גם כאלה שרק מחכים להתבטאויות הללו כדי להאשים את התנועה בהתחרדות. הוא מסתפק באמירה כללית: "תנועת נוער היא מקום שזז. השנה בשיח עם כל סוגי הקהילות עשינו שינויים שאיפשרו לחניכים שרצו דברים אחרים, להיות חלק מהתנועה".

ואם מדברים על שונות, הרי שהציונות הדתית היא שם משפחה ללא מעט תתי מגזרים שהולכים בדרך שלהם מתוך אמונה עמוקה שכך ולא אחרת. איך מנווטים ספינה כל כך גדולה ומסוכסכת?

"כשיש משימה גדולה, אנשים אומרים 'אנחנו שונים, אבל יש משימה גדולה משנינו אז נלך על זה'. את הילד שלך תחנך בדרך שלך עד הסוף, אבל לציבור יש הלכות אחרות. לציונות הדתית ולעם ישראל בכלל יש מה לעשות תשובה על זה".

תגובת מטה עמונה: "העובדות שמתאר שחל שגויות ואינן מדויקות. עמידתם הנחושה של תושבי עמונה, שהייתה כרוכה במחיר אישי כבד, היא שהביאה לחקיקתו ההיסטורית של חוק ההסדרה בניגוד לדעתם של פקידים שונים, חוללה מהלך של הסדרת אלפי בתים ביהודה ושומרון והביאה להכשרת הכלי של השימוש בנכסי נפקדים, שגם עליו אמרו פקידים רבים שאין לו סיכוי. כמו כן, עמידתם הנחושה של תושבי עמונה יחד עם רוב ככל תושבי יו"ש היא שהביאה להקמת יישוב חדש רשמי וחוקי ביהודה ושומרון - מה שלא קרה מזה עשרות שנים.

''ההישגים הללו התאפשרו הודות לעשרות אלפי אנשים ותושבי יהודה ושומרון, ביניהם חניכי וחניכות בני עקיבא, שהאמינו כי לא ייתכן שהרס יישוב יהודי פורח יעבור בשקט ובאין מפריע. האנשים והנערים היקרים הללו הגיעו לעמוד לצידנו בגשם ובקור, אך בעיקר היו צריכים להתמודד עם הצינה שנשבה מכיוון פוליטיקאים מסוימים ופקידים שונים, עסקנים ועיתונאים למיניהם שאיתם נמנה מזכ"ל בני עקיבא, שברגעים הקשים הפנה עורף לחניכיו, להתיישבות ביו"ש ולנו המתיישבים בכלל וחלוצי עמונה בפרט, ולא שלח יד אחים, לה הנוער היה זקוק.

''בחורף הקודם למדנו כי אחריות היא אכפתיות וערבות הדדית, כי מנהיגות היא האמונה שאפשר לשנות, וכי נאמנות לעם ישראל היא קודם כול חוסר השלמה עם המגבלות והמסגרות שלתוכן מנסים לדחוק אותנו - נושאי בשורת התחייה".