בשבע מהדורה דיגיטלית

יצאנו ידי חובה

יצחק רבין היה איש מורכב, אבל יום הזיכרון להירצחו שוב היה אוסף של קלישאות בלי הקשבה ובלי חשיבה, עם בג"ץ ועם בצלם

דביר שרייבר , כ' בחשון תשע"ח

מפגש בין בולשביקים לפשיסטים. העצרת במוצאי שבת
מפגש בין בולשביקים לפשיסטים. העצרת במוצאי שבת
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

המקום: מדינה יהודית כלשהי ברחבי המזרח התיכון. הזמן: בין כסה לעצרת, כלומר בין י"ב במרחשוון לארבעה בנובמבר. הדמויות: דמיוניות לחלוטין, כל קשר בינן ובין המציאות מקרי בהחלט.

(לילה. רחוב אפל אי שם במערב הדמיון הפרוע)

שמאלני: למה לא הגעת לעצרת לזכר רבין?

ימני: דווקא השנה כן הגעתי.

שמאלני: איך אתה לא מתבייש להגיע לעצרת אחרי כל מה שעשית?!

ימני: מה עשיתי?

שמאלני: רצחת אותו.

ימני: לא אני לא.

שמאלני: הייתה הסתה.

ימני: משני הצדדים

שמאלני: אתם אמרתם שהוא בוגד.

ימני: אתם אמרתם שאנחנו כמו החמאס.

שמאלני: כי אתם אויבי השלום.

ימני: אמרתם שצריך להילחם באויבי השלום.

שמאלני: משני הצדדים.

ימני: אתם הובלתם אותנו לאסון.

שמאלני: אתם רצחתם את השלום.

ימני: בולשביקים!

שמאלני: פשיסטים!

ימני: עוד משהו?

שמאלני: לא. נראה לי שיצאנו ידי חובה.

ימני: שכוייח. אז לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

שמאלני: המחולקת.

ימני: יאללה ביי, אחי.

שמאלני: שלום, חבר.

בלי גוונים צבעוניים

רבין ז"ל רצה רשות פלשתינית שתילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". בפועל באמת יש בעזה רשעות פלשתינית שנלחמת בלי בג"ץ ובלי בצלם, אבל לא בטרור אלא בנו. לנו, בגלל שאנחנו כה נאורים ומתקדמים, יש את בצלם שמצלם את חיילי צה"ל ללא הרף (כנראה בגלל זה קוראים להם בצלם) כדי להפיץ את דיבתם רעה בעולם. ויש לנו כמובן את בג"ץ, שרואה את עיקר תפקידו בקביעה מה נאור ומה לא, גם אחרי שנאור כבר פרשה. השבוע, למשל, נאלצה המדינה להודיע קבל עם ועולם שהיא מחזיקה בגופות המחבלים מהמנהרה שצה"ל הרס ליד כיסופים, וכל זה בזמן שחמאס לא מוכן למסור אפילו בדל מידע לגבי גורלם של חיילי צה"ל והאזרחים שהוא מחזיק בעזה. טוב, שם עובדים בלי בג"ץ ובלי בצלם.

ואני אומר – טוב שכך. טוב שיש שופטים בירושלים שיודעים לכפות את הטוב השמיימי על נבחרי הציבור הארציים שלא מבינים מימינם ומימינם (את שמאלם בג"ץ בדרך כלל מאשר בלי בעיה). טוב שיש בני אור שמוסרים את נפשם כדי להציל את הדמוקרטיה מפני ההמונים הנבערים, שרוצים שהמדינה תתנהל לפי עקרונות ילדותיים נפסדים בסגנון "הרוב קובע", בזמן שכל שופט מתחיל יודע שלא הכמות קובעת אלא האיכות (ואם הוא לא מבין את זה הוא לא יהיה שופט).

ומכיוון שבג"ץ הוא הפוסק הבלעדי והמוחלט בכל דבר ועניין, מביצי כינים ועד הלבנת מסתננים, מגיוס לשירות ועד דיני כשרות, מפתיחת שווקים ועד פסילת חוקים, אני הקטן מבקש להציע הצעת ייעול: במקום שחברי הכנסת והשרים יבקשו לעשות משהו, ואז היועצים המשפטיים יגידו להם שזה לא יעמוד במבחן בג"ץ, והח"כים והשרים בכל זאת יעשו, ואז בג"ץ יפסול את מה שהם עשו, במקום זה צריך להכריז על נשיאת בית המשפט העליון כמרא דאתרא של מדינת ישראל, בבחינת "עשה לך רב וקנה לך אסתר". במקום לעבור את ההליך המסורבל של חקיקה-פסילה-חקיקה-פסילה, כל נבחר ציבור ירים קודם כול טלפון לכבוד השופטת אסתר חיות, והיא תפסוק לו בין אסור למותר, בין טמא לטהור ובין סולברג לנאור.

תארו לכם למשל את ראש הממשלה, שבמקום לבזבז את זמנו על דיוני קבינט מתישים יעלה לרגל לבית המשפט העליון, ינשק את ידה של הנשיאה ויאמר לה: "מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך, עד חצי המלכות ויינתן לך" (החצי השני ממילא לא בסמכותו). והיא תאמר לו מה לעשות ואת מי למנות ואיפה לבנות ומה להרוס. זה יחסוך המון עצבים וכסף, והכי חשוב – המדינה תתנהל כמו שהיא צריכה להתנהל, ולא לפי הרצונות של האספסוף מהרחוב שחושב שאם הוא שם פתק בקלפי זה אמור להשפיע על משהו.

וכדי שהעם לא יעמוד על הנשיאה מבוקר עד ערב ויתיש אותה בשאלות קיטבג, יש למנות לה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים וסתם מתמחים שיענו על שאלות הלכתיות בנאליות וישאירו לנשיאה את הפסיקה המסובכת, כגון קביעה מהו טקס ממלכתי ומהו טקס שלא בא לה להשתתף בו. אפשר גם לייסד שו"ת SMS שיופיע מדי שבוע בעלון לשכת עורכי הדין, בערך ככה:

שאלה: אני שר האוצר ואכלתי בשרי. האם מותר לי עכשיו להעביר תקציב דו-שנתי? (תשובה: לא).

שאלה: כבודה, לאחרונה הופיע בביתי נתין עות'מאני וטען שיש לו חזקה בשתי בלטות בסלון. האם אני צריך להרוס את הבית? (תשובה: מחלוקת הפוסקים, ויש להחמיר).

שאלה: שלום לכבוד הנשיאה. אם הרבה משפטנים אומרים שלא הכול שפיט, איך השופטים מרשים לעצמם לפסוק אחרת? (תשובה: במופלא ממך אל תחקור, וד"ל).

חשוב מאוד להקפיד שהשואל לא ילך אחר כך לשאול שופט אחר, ובטח שלא יחפש בגוגל פסיקות מקלות יותר. בגלל זה בית המשפט העליון צריך להיות אחיד ומאוחד, בלי שופטים מבתי מדרש אחרים ובלי מחלוקות פנימיות שיכניסו להיכל הצדק דעות מגוונות, רחמנא ליצלן. בקיצור, בלי גוונים צבעוניים. או כמו שקוראים לזה בראשי תיבות: בג"ץ.

סאטירת לחי

אם יש דבר טוב שיצא מתאגיד השידור 'כאן', פרט להגנבתם של קלמן ליבסקינד וזאב קם למצבת המגישים והכתבים, זו תוכנית הסאטירה 'מדינת הגמדים'. חברה בריאה צריכה סאטירה שתיתן לה סטירה מדי פעם (לא, ליאור שליין, מונולוגים לוחמניים מול קהל שבוי זה לא סאטירה), ול'מדינת הגמדים' יש קטעים לא רעים, ואפילו פה ושם ניחוח של ביקורת מצד ימין (מתוצרת אריאל פלקסין המצוין).

אז סאטירה היא דבר חשוב, בין אם היא באה מימין ובין אם היא באה משמאל. אבל בכל זאת צריך להגיד משהו לכותבים השמאלנים, שמהווים בערך את הרוב הבלתי מעורער ומוחלט של כותבי הסאטירה בישראל. תראו, חברים, כשאתם מציגים את ראש הממשלה כרודן נהנתן, זו סאטירה. כשאתם נותנים לרבין מונולוג ארסי נגד העצרת המפויסת בכיכר, זו סאטירה. גם להציג את בנט בתור מיסיונר זה סבבה, אבל כשזה מתרחש באמבטיה של הצל זו כבר לא סאטירה, זו סטייה. יש לכם, שמאלנים יקרים, נטייה להציג את אנשי הימין כטיפשים גמורים במקרה הטוב או כמופרעים קשים במקרה הרע. כשאתם מציגים את יצחק שמיר ב'היהודים באים' (עוד סאטירה מבית מדרשו של הערוץ הראשון) כדביל עילג שעדיין לא יצא מהארון, אתם גורמים לי לתהות שמא ואולי אתם לא מסוגלים להתמודד עם האידיאולוגיה הלא מתפשרת של שמיר, ובטח שלא למתוח עליה ביקורת עניינית, מה שגורם לכם לבחור בדרך הקלה של בדיחות סלפסטיק רדודות ואפילו לא מצחיקות. שלא לדבר על 'ארץ נהדרת' שממחזרת את עצמה לדעת כבר מי יודע כמה שנים, ועדיין לא הצליחה להיגמל מהסטריאוטיפ הזול של מתנחלים פדופילים שמה שבאמת מניע אותם זה יצרים אפלים מודחקים.

תתבגרו, חבר'ה. סאטירה היא דבר חשוב מכדי לבזבז אותו על נפיחות נבובות, במחילה. אתם מסוגלים ליותר, אני בטוח. ואם לא, תשאירו את העבודה ליוצרים ימניים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com