שובו לאחדות - ביקורת ספר

במעין יומן, בת-גלים שער מחזירה אותנו לאחדות שאפיינה את העם בימי מבצע 'שובו בנים'

עפרה לקס , כ' בחשון תשע"ח

בת-גלים שער בהשקת הספר.
בת-גלים שער בהשקת הספר.
צילום: איציק בירן

"יש בי משהו מיוחד! / סוף סוף אני מרגיש שמצאתי בי משהו חזק / כוח החיים / ככה אני קורא לו / אני מרגיש שיש בי כוח עצום של חיות...", כך כתב גיל-עד שער ביומנו, חודשיים ושבוע לפני שנחטף ונרצח. אגרוף בבטן הרכה.

את הקיץ ההוא של תשע"ד, שהחל בעצירת נשימה של עם שלם, המשיך בעצב גדול והסתיים ב‑51 ימים של לחימה וטילים על כל הארץ, נדמה שאיש לא ישכח. ב'מה ילד יום - געגוע של אמא' (הוצאת ידיעות) מספרת בת-גלים שער, אמו של גיל-עד, על 18 הימים שמחטיפת הנערים ועד ההכרזה על מותם, ההלוויה וההתמודדות שאחרי.

זהו מעין יומן שמלווה את בת-גלים, ומחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: יום חמישי שיגרתי של אישה אנונימית, אם לשישה, תושבת היישוב טלמון ומורה מוערכת שסיימה להכין שבת. בתוך כמה שעות חייה יתהפכו. היא תגלה שהבן האהוב יצא מהישיבה ולא חזר הביתה, ולא, הוא לא נסע לאף חבר. בכל עמוד נוסף מתגלה עומק החרדה ורוחב אי הידיעה. פתאום היא עומדת באור הזרקורים, הופכת לדמות ציבורית, כזאת שצריכה להחזיק ראש ולחשוב מה המסרים שאומרים לעם ולכוחות צה"ל, לעיתונאים ולמבקרים שגודשים את הבית, ובעיקר לעצמה כדי לשרוד ולבן, שהיא מאמינה שמוחזק אי שם ורוצה הביתה.

הכתיבה על הספר הזה דקה אחרי יום הזיכרון לרצח רבין מחדדת הבדלים כואבים. בשיאם של ימי הדאגה וההמתנה קיימו שלוש המשפחות האחיות לצרה עצרת תפילה ואחדות לשובם של הבנים. כל קצות הקשת הישראלית גדשו את הכיכר. כולם הוזמנו וכולם מצאו את מקומם שם. ביום הזיכרון לרצח רבין, גם 22 שנה אחרי כן, לא כולם רצויים וכשהמגזר המודר בכל זאת מציץ, הוא סופג קריאות בוז.

וזה אחד המסרים בספרה של בת-גלים: האחדות. מסר ששלוש המשפחות העבירו בכל הימים הארוכים ההם וגם אחר כך, כשמקרה החטיפה והרצח היה נדמה כמו זריקת אבן לתוך מעיין, והאדוות המשיכו להיווצר ולגעת במעגלים רחבים מאוד בארץ ובתפוצות.

'מה ילד יום' הוא מאוד אישי ומאוד ציבורי. יש בו לקחים חשובים ומופלאים על הדרך שלנו לשלוט ברגשות ובמחשבות, על חשיבה חיובית, על איך לאגור כל פעם כוחות מחדש גם בזמנים שבהם אתה אכול מדאגה - איפה הילד ומה עושים לו ואיך בכלל אפשר לנשום.

שלוש המשפחות העבירו לראשי מדינת ישראל, לשרים ולח"כים חיזוקים והכרת הטוב. הן החליפו את פס הקול המוכר של משפחות נעדרים, ולקחו אותו למקום מעריך ומצמיח. לא רחוקה ההשערה שמשפחות גולדין ושאול, שחוות היום את הנורא מכול, שואבות מהן השראה ונוהגות בממלכתיות במקום להגיד "שחררו כבר מחבלים ונגמור עם זה".

אבל פרט לכל אלה זהו ספר על שכול. על הלב הקרוע, על השירים וריחות המאכלים שמזכירים את ההיעדר. על הציפייה שלא נגמרת לשובו של הבן, על הכאב בחגים, על ההחלטה להמשיך לחיות ואפילו לשמוח ועל הנפילות והקימות. זהו ספר על גיל-עד, על המשפחה שלו ועל עם מיוחד, אבל זה גם ספר על אמא שאיבדה ילד, נער שכבר אי אפשר ללטף. התמזל מזלה של בת-גלים והיא זכתה, ועדיין זוכה, לחיבוק של היישוב והעם. יש כאלה שיחוו את הכאבים האלה לבד. במובן הזה זהו ספר אוניברסלי כמעט. ספר קשה אבל חשוב ומצמיח.