עודד רביבי: התייצבתי ויכולתי להם

לנוכח אופייה של עצרת הזיכרון בכיכר רבין השנה, האם צדקו או טעו נציגי ימין ודתיים שנטלו בה חלק?

נעמה בן-חיים , כ' בחשון תשע"ח

עודד רביבי
עודד רביבי
צילום: מרים צחי

במוצאי השבת האחרונה השתתפתי בעצרת לזכרו של יצחק רבין.

הפנייה להשתתף בעצרת הגיעה אליי ערב הימים הנוראים, והמחשבות נדדו מיד אל התפילה שנושא החזן לפני שהוא ניגש להוביל את הציבור. בתפילתו הוא מדגיש כי הוא מבקש רחמים "עליי ועל שולחיי", ובהמשך הוא מתאר כמה הוא "נרעש ונפחד" מן המעמד.

התייצבתי כשליח של מי שמבקשים שיפסיקו להצביע עליהם כאשמים ברצח ראש הממשלה. אני מודה כי הייתי "נרעש" מן המעמד, מההתייצבות במקום הפיזי שבו נרצח ראש ממשלה. הייתי גם "נפחד" מהקולות שקראו להחרים, להתסיס ולדחות.

הגעתי אל העצרת מאפרת, בירת גוש עציון, מלב הרי יהודה, שם אנשים נשים וטף מתפללים לפחות שלוש פעמים ביום לשלום ולא לאלימות. מולי התייצבו בתוך הקהל מיעוט קטן וצעקני שהשמיעו קולות הקוראים למחנאות ולחרמות, קולות אשר מתוך הרצון לחדד מסרים מביאים לפילוג.

התייצבתי ויכולתי להם. התרגשתי מעשרות האלפים שבחרו למחוא כפיים, שבחרו להקשיב לי, לנו. אלה שבחרו כמונו בדרך המבקשת לרדת אל המכנה המשותף כדי שנוכל לאחות את הקרעים, כדי שנוכל לחיות כאן כעם אחד.

יחד עם עשרות אלפי התומכים מתוך הציבור הימני, מתוך באי הכיכר, מתוך אנשי השמאל, בחרנו אחרי 22 שנה לאסוף את השברים ולהחליט להיכן להוביל לא רק את השיח, אלא את בני הדור שנולד לאחר הרצח.

החלטנו לומר לבני הנוער ולדור הצעיר שאנחנו עם אחד, שאנחנו בעלי דעות שונות אבל מותר לנו להתווכח. אני סבור שבחרתי נכון להיענות להצעה ולבוא לעצרת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, כי אני חושב שחשוב שנלמד להקשיב, להכיל, לקבל, שנדע כל העת כי אחים אנחנו.

באתי כמי שמרגיש כמו רבים מציבור שהודר מן העצרת שנים, שהופנתה כלפיו אצבע מאשימה, שנשלחה לו סוף סוף יד לשלום. אין לנו ברירה אלא להבין שגם אם אנחנו חלוקים, אנחנו חולקים בית אחד וחובתנו לשמור על שלמות העם והבית.

עודד רביבי

ראש המועצה המקומית אפרת