הרב יובל שרלו: ויכוח עדיף על ניתוק

לנוכח אופייה של עצרת הזיכרון בכיכר רבין השנה, האם צדקו או טעו נציגי ימין ודתיים שנטלו בה חלק?

נעמה בן-חיים , כ' בחשון תשע"ח

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו
צילום: דוברות צֹהר

אם נלך אז יצעקו בוז, אבל אם לא נלך זה יהיה רע מאוד, אבל אנחנו צריכים להפסיק להתנצל, ובעצם רצח רבין זה של כולנו, אבל הסתה נגד נתניהו היא לא פחות מזו שהייתה כלפי רבין, ולמעשה אנחנו באמת עם אחד, אבל לא צריך להיכנע לשמאלנים, אבל מנצלים את העצרת לפוליטיקה, אבל בכלל יש עוד תעלומות על הרצח ואפילו דליה רבין וכרמי גילון אמרו, אבל רבין עשה את אלטלנה, ולמעשה הפסטיבל הזה הוא יום האבל הלאומי של השמאל על אובדן השלטון, אך אנחנו רוצים להיות עם כולם, אבל אי אפשר להיות במקום שבו לא רוצים אותך, ותראו – חברת כנסת הציבה ברוב חוצפתה קריטריונים להרשות לאנשי ימין לדבר, אבל מי היא שבכלל תגרום לנו לעשות או להימנע, אבל...

סערת השיקולים יכולה לאפשר לכל מי שרוצה למצוא קצה חוט ושער למסקנה שהוא רוצה להגיע אליה, והצדקה לכל עמדה. אבל אפשר אחרת. אפשר לחזור לנקודת המוצא הקבועה של כל היחסים בין בני אדם, ולעקרונות שאנו מכירים היטב בטיפול הזוגי: כל עוד בני הזוג רבים – זה עדיין מאוד מאוד לא טוב, אבל יש חיים ביניהם. המציאות המסוכנת ביותר לזוגיות היא השתיקה. כבר לא רבים. המוניטור מורה קו ישר. שם הקרע מתחולל.

על כן, בכל הזדמנות, בכל מצב, בכל הקשר – אם לא יודעים בוודאות שזה רע, נקודת המוצא - ה"מוחזק" - היא להיפגש, לשמוע, להקשיב, להסכים לספוג, לחולל את השינוי.

משפט יפה ששמעתי בשם הרב קרליבך זצ"ל: לו היו לנו שני לבבות – אפשר שהיינו מנצלים אחד לשנאה ואחד לאהבה. אבל מכיוון שיש לנו לב אחד בלבד – עדיף לצאת מנקודת הנחה שכל דבר טוב יותר מאשר קרע שותק ומתנכר בתוך עם ישראל.

הרב יובל שרלו

ראש ישיבת אמי"ת אורות שאול ברעננה וחבר הנהלת צֹהר