משה פייגלין: נמאס לשחק בתפקיד האשם

לנוכח אופייה של עצרת הזיכרון בכיכר רבין השנה, האם צדקו או טעו נציגי ימין ודתיים שנטלו בה חלק?

נעמה בן-חיים , כ' בחשון תשע"ח

משה פייגלין
משה פייגלין
צילום: דוברות מפלגת זהות

הרצח המזעזע של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נוצל עד תום על ידי השמאל הישראלי לקידום סדר יומו הפוליטי. הנרטיב לפיו ההסתה היא שהובילה לרצח, שכל מי שהתנגד לדרכו של רבין הוא מסית ולכן כל הימין שותף לרצח - שטיפת המוח השקרית הזאת השתלטה לחלוטין על השיח הישראלי והיא עדיין שולטת בו עד היום. הם הפכו את יצחק רבין המת למכשיר פוליטי מפלג, ברמה שכבר לא ניתנת לשינוי.

אלא שלשמאל יש בעיה. אחרי 22 שנות הסתה, נסחט כל המיץ מהלימון. רובו הגדול של הציבור הבין כי דרך אוסלו של ממשלת רבין הובילה לאסון ואינה מציאותית. לכן פנה הציבור ימינה והוא מדיר את רגליו מן העצרות הללו, משום שהוא מבין שתפקידו באותן עצרות הוא לשחק את תפקיד האשם.

אומנם מארגני העצרת מנסים להתמודד עם הבעיה בסיסמאות מאחדות, אך המהות לא השתנתה ומי שנופל בפח ומתוך רצון כן וטוב מגיע למקום, חש מיד בכניסתו לכיכר כיצד הוא מולבש במדי האשם והמתנצל.

נניח באופן תיאורטי לחלוטין, שבאורח פלא יתברר כי כדוריו של יגאל עמיר אכן היו כדורי סרק ודווקא מישהו מהשמאל הוא שרצח את רבין. האם יטרחו אז אותם מארגנים ליזום את אותה עצרת – עצרת שבדיעבד מפנה כלפיהם את האצבע המאשימה? התשובה ברורה.

"תעשיית שלום" שלמה התפתחה - באקדמיה, במערכת המשפט, בתקשורת ובמערכת הביטחון. מי שלא אימץ את אוסלו נותר מאחור. אלפי אנשים כבר שילמו בחייהם את מחיר תהליך אוסלו, שגם יוזמיו כבר הודו כי לא נועד להביא שלום אלא ל"ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה", כהגדרת ד"ר רון פונדק.

יצחק רבין הפך לסמלו המקודש ולהצדקתו האמוציונלית של תהליך אובדן הזהות והחיים הזה. לחפצי החיים והזהות, אין מה לחפש בעצרת שנועדה לחזק את הנרטיב הזה.

משה פייגלין

יו"ר מפלגת זהות