בשבע מהדורה דיגיטלית

מינוי גורלי

פרישתה של מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, מציבה בפני איילת שקד אפשרות לשינוי מהותי ברוח המחלקה.

שלמה פיוטרקובסקי , כ' בחשון תשע"ח

מבינה את הצורך להותיר אחריה מורשת של שינוי. איילת שקד
מבינה את הצורך להותיר אחריה מורשת של שינוי. איילת שקד
צילום: פלאש 90

1

לממשלה הנוכחית נותרו פחות משנתיים של כהונה, וגם זה בתחשיב הכי אופטימי שלפיו תשלים הכנסת ה‑20 את ימיה עד תומם, דבר שלא קרה כבר עשרות שנים.

בפרק הזמן הזה חייבים השרים להשלים את הטמעת מורשתם במשרדיהם. בפני שרת המשפטים עומד ממש בימים אלו אתגר גורלי ממש - מינוי מנהל חדש למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. ב‑14 השנים האחרונות נוהלה המחלקה בידי אסנת מנדל, שכעת הודיעה על פרישה, והיא זו שעיצבה את דמותה הנוכחית. האתוס של המחלקה, כפי שמנדל עצמו ניסחה אותו במאמר שפרסמה, הוא "הגנה על האינטרס הציבורי". אנשי מחלקת הבג"צים, בהנהגתה של מנדל, לא ראו את עצמם כעורכי הדין של הממשלה, אלא כמיצגיו של אינטרס עמום, שמי שקובע אותו הם הפרקליטים עצמם.

השאלה את מי מייצגים אנשי מחלקת הבג"צים נשמעת כמו שאלה אקדמית-תיאורטית, אולם כשיורדים לשטח נזקי השיטה שבה אוחזת מנדל ניכרים בכל התחומים. דת ומדינה, ביטחון, מדיניות כלכלית, ומעל כולם בולט תחום בג"צי יהודה ושומרון, שתופס רבע מנפח העבודה של בג"ץ. לזכות שקד ייאמר שבנוגע ליו"ש היא עשתה שינוי מסוים באופי התשובות של מחלקת הב"גצים בעזרת יועץ חיצוני לענייני התיישבות. אלא שהשינוי ששקד ביצעה ביחס ליו"ש הוא זמני. ביום ששקד תלך יפוג המינוי החיצוני, ומחלקת הבג"צים עשויה לשוב לסורה. פרישתה של מנדל היא הזדמנות להוביל בה שינוי שיהיה רחב הרבה יותר ויציב הרבה יותר.

בפני שקד יש הזדמנות לשינוי מהותי ברוח המחלקה, וחלון הזמנים קצר. גורם משפטי בכיר שעמו שוחחנו, הגדיר את האפשרות שלמנהל המחלקה יתמנה אחד מממשיכי דרכה של מנדל, שגדל בצילה של המנהלת הפורשת, כ"בכייה לדורות". לעומת זאת, אם תצליח שקד למנות אדם ראוי לתפקיד, זו עשויה להיות מורשת ראויה מאוד ומשמעותית מאוד. אולם לשם כך חייבת השרה לקחת את הנושא בידיים ולפעול מיידית, כדי שההזדמנות ההיסטורית ליצור שינוי לא תחמוק לה מבין האצבעות.

שקד, אגב, בהחלט מבינה את הצורך להותיר אחריה מורשת של שינוי בסוגיית תפקיד המשפטנים במערכות הציבוריות. דוגמה לכך ראינו השבוע עם הוצאתו של "חוק היועמ"שים" לדרך. החוק החדש ישנה את דרך בחירת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה השונים, כך שלשרים תהיה השפעה רבה יותר על בחירת היועצים של משרדיהם. שלב המיון הראשוני ייעשה בעזרתה של ועדת איתור שבה נהנים השר ומנכ"ל משרדו מרוב, ואילו ההחלטה הסופית תתקבל בהסכמה בין השר ובין היועץ המשפטי לממשלה. במקביל אושרה בקריאה טרומית גם הצעה מרחיקת לכת יותר, אותה הגיש ח"כ אמיר אוחנה בשיתוף עם אנשי התנועה למשילות ודמוקרטיה, שיועצים משפטיים ימונו כמשרות אמון בהחלטה בלעדית של השר, אולם זו תמוזג בהמשך לתוך הצעתה של שקד.

חשיבותה של ההצעה היא קודם כול במסר שהיא משדרת - שהיועץ המשפטי של המשרד קודם כול עובד אצל השר ומקדם את מדיניותו. רק במקרים חריגים, כאשר ישנה בעיה חוקית אמיתית, אמור היועץ המשפטי של המשרד לחבוש את כובע שומר הסף ולהתריע מפניה. לכאורה הגישה הזאת לתפקיד אמורה הייתה להיות ברורה בלי קשר לדרך שבה נבחרים היועצים המשפטיים של המשרדים, אולם בפועל זה בכלל לא ברור, ולכן אין מנוס מלעשות צעד שכזה.

אם למישהו לא היה ברור עד כמה החוק נחוץ, הדבר התברר היטב בישיבת ועדת השרים לחקיקה שעסקה בנושא. בראש המתנגדים לחוק, שניסו לסכל את ההצעה, עמדה מיודעתנו, המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, אשר טענה בתוקף שהחוק החדש איננו ראוי. אולם זילבר לא הגיעה לישיבה לבד. למקום הגיעו גם היועצים המשפטיים של משרד האוצר, המשרד לביטחון הפנים והמשרד להגנת הסביבה, אשר הפצירו בשרים שלא לאשר את ההצעה, בטענה שהיא תחליש את היועצים המשפטיים במשרדים. אלא שדווקא ההתנגדות הזאת, שמקורה בהבנה השגויה של תפקיד היועץ המשפטי של המשרד, היא ההוכחה הטובה ביותר לצורך בהמשך קידום החוק עד להשלמתו.

2

אישה, אישה, אישה

אין משמח יותר מלהגיד מילה טובה, והפעם מגיעה המילה הטובה לשופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ומעשה שהיה כך היה. בדואי תושב הנגב נשא בגיל 20 את אשתו הראשונה שהייתה אז בת 18. לזוג נולדו תשעה ילדים, ולאחר 15 שנות נישואין הם התגרשו. כשנה לאחר הגירושין נשא מיודענו אישה שנייה, פלשתינית בת 20 מעזה, מה שלא הפריע לו להביא לעולם אחרי הגירושין עוד ארבעה ילדים עם האישה הראשונה. הנישואין השניים החזיקו מעמד באופן רשמי חמש שנים, ובמהלכם הביאו מיודענו ואשתו השנייה לעולם שלושה ילדים. אולם עשרה חודשים לפני הגירושין כבר נשא מיודענו אישה שלישית, גם היא פלשתינית, שגילה אז היה פחות מ‑16. אגב, הגירושין מאשתו השנייה, שמאז כבר שבה לעזה בלי ילדיה, לא מנעו ממנו להביא יחד איתה לעולם ילד נוסף, כשנה לאחר הגירושין. האיש חי בשקט ובשלווה עם אשתו השלישית, וגם איתה הביא לעולם שבעה ילדים. אך השמחה לא הייתה שלמה, כי לאישה השלישית לא הייתה אזרחות ישראלית.

בקשתו הראשונה של מיודענו לפתוח בהליך לקבלת אזרחות לאשתו השלישית נדחתה, משום שבמשרד הפנים טענו שהוא נשוי לאישה נוספת, הראשונה. אולם כמה שנים אחר כך הוא הציג תעודת גירושין משתי נשותיו הראשונות וההליך חודש. כעבור כמה שנים, כאשר התברר למשרד הפנים שהלכה למעשה האיש חי במקביל עם אשתו הראשונה ואשתו השלישית, ומנהל אורח חיים ביגמי, הוחלט להפסיק את הליך ההתאזרחות של האישה השלישית.

לא נלאה אתכם בפרטי ההליך המשפטי שבסיומו הגיעה הסוגיה לפתחה של השופטת דברת. אולם בפסק הדין קבעה השופטת כי ברגע שהוכח שבעבר ניהל הגבר מערכת יחסים ביגמית (ואף פוליגמית), הוא זה שנדרש להוכיח כעת שהוא נשוי רק לאישה אחת, שאם לא כן, קביעת משרד הפנים שדה פקטו הוא נשוי ליותר מאישה אחת מתקבלת. העובדה שכל המשפחה המורחבת מתגוררת במתחם אחד, שחשבונות הבנק לא באמת מופרדים ונתונים נוספים הוליכו את השופטת לקבל את עמדת משרד הפנים, וזאת במסגרת הניסיון להיאבק בפוליגמיה במגזר הבדואי.

3

הפנים לעתיד

השורות הבאות לא תעסוקנה באלכס גלעדי, למרות שהמהומה שבעקבותיה הן נכתבות פרצה סביבו. הן לא תעסוקנה באלכס גלעדי, מאחר שאפילו על פי תגובתו להאשמות שהוטחו בו על ידי שתי נשות תקשורת, שלא לדבר על ההאשמות עצמן, הוא לא ראוי לשום סימפתיה. השורות הללו כן תעסוקנה בחברה הישראלית, ובדרך שבה ראוי להוביל שינוי, מבורך כשלעצמו, בנורמות הציבוריות.

לשינוי שעוברת החברה הישראלית סביב סוגיית היחס הראוי בין גברים ונשים יש כל מיני צדדים, אולם בעיקרו הוא בוודאי שינוי מבורך. אין שום הצדקה לנורמות ששררו כאן במשך כמה דורות ופגעו בראש ובראשונה בנשים. היחס המחפיץ, ההטרדות המילוליות, ההטרדות הפחות מילוליות וההשפלות הכאילו חבריות – חייבים כולם להיפסק. אולם חובה להכיר בכך שמדובר בשינוי נורמות.

אי אפשר לקחת אדם פרטי, חשוב ובכיר ככל שיהיה, ועל גבו לשנות נורמות התנהגות של שנים. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים. קל מאוד לתלות אדם, מטאפורית, בכיכר העיר, ולהרוס חיים שנבנו בעמל רב, ודווקא בגלל שזה קל כל כך דרושה זהירות רבה כל כך. כמובן שכאשר מדובר באיש ציבור, במנהיג או במעשים שהתרחשו כאשר השינוי בנורמות כבר היה באוויר, המצב שונה – וטוב שכך.

*** הפינה הכלכלית ***

שיכון למשתכן

פרויקט מחיר למשתכן ביישוב גליל-ים זכה ליחסי ציבור נפלאים לאחר שחברת הכנסת מרב בן ארי מסיעת כולנו, סיעתו של שר האוצר, זכתה בדירה בפרויקט. אבל מי שקרא את האותיות הקטנות בראיונות שנערכו עם בן ארי לאחר הזכייה, הבין שאין לה באמת מושג באיזו דירה היא הולכת לגור. מי שכן הלך לבדוק את הנושא הם זוכים אחרים בפרויקט. לטענתם הם גילו שהמיקום אומנם מעולה, אבל הדירה שבה הם יגורו, אם יממשו את הזכייה, רחוקה מלהיות דירת חלומותיהם.

כדי להבין מה קרה צריך קודם להגיד כמה מילים על הפרויקט באופן כללי. פרויקטים שנבנים בעקבות מכרזי מחיר למשתכן כוללים בסופו של דבר שני סוגים של דירות. הסוג הראשון הוא דירות שנמכרו במכרז מחיר למשתכן, והסוג השני הוא דירות שנמכרות בשוק החופשי. השאלה כמה דירות נמכרות במחיר למשתכן תלויה בתנאי המכרז הספציפי שבו נמכרה הקרקע.

לקבלנים הבונים ישנה כמובן נטייה ברורה להשקיע הרבה יותר בדירות המיועדות להימכר בשוק החופשי. לרוכשי מחיר למשתכן, ובמידה רבה גם למשרד האוצר, ישנו אינטרס לוודא שהדירות כולן נבנות בסטנדרט זהה, כך שדירות מחיר למשתכן תהיינה בפועל בסטנדרט שמסוגל להימכר בשוק החופשי.

בעתירה שהוגשה השבוע על ידי כמאה מהזוכים בפרויקט בגליל-ים נטענו שורה של טענות. בין היתר נטען נגד סטנדרט הבנייה, נגד התכנון שיוצר אוורור לקוי בדירות רבות, ונגד האפליה בין דירות מחיר למשתכן לדירות שתימכרנה בשוק החופשי. מאחר שהעתירה כבר הוגשה, בית המשפט הוא זה שיצטרך לברר את האמת שמאחורי הטענות. אולם אם הטענות נכונות, אזי נגלה פעם נוספת שאי אפשר לרבע את המעגל, או כלשונו של ראש הממשלה "אין מתנות חינם".

הפרויקטים של מחיר למשתכן מתחלקים למעשה לשתי קבוצות גדולות: פרויקטים במרכז ופרויקטים בפריפריה. הבעיה של הפרויקטים בפריפריה היא שההנחה שאפשר לתת על מחיר השוק איננה גבוהה, ולכן הביקוש לדירות בפרויקטים הללו גם הוא איננו גבוה במיוחד. הפרויקטים במרכז לעומת זאת נמכרים בהנחה משמעותית על מחיר השוק, אולם שם הבעיה היא הסטנדרט. מקרה גליל-ים בולט מאוד כנראה, ויהיה גם הראשון שיגיע לערכאות, אך אם פרויקט מחיר למשתכן יימשך הוא לא יהיה האחרון. הזוכים הממורמרים בגליל-ים מכנים את הפרויקט "שיכוני גליל-ים". כעת עובר נטל ההוכחה למשרדי האוצר והשיכון, אשר יצטרכו לדאוג לכך שהפרויקטים, לפחות במרכז, לא הופכים לזן מודרני של שיכונים.

לתגובות: shlomopy@gmail.com